מה עושים כּשקָר?

הפטרת השבוע פותחת באמירה קשה וכואבת:
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א', א').
דוד המלך זקן. הוא חלש ופסיבי, ניגוד תהומי לסובביו המתרוצצים סביבו ו"מאחורי גבו". לאורך ההפטרה הוא אינו מדבר. כולם עושים זאת במקומו, אך קולו שלו אינו נשמע.
קר גם למלך דוד ובגדים אינם מחממים אותו.
מה הוא חסר? קריאה קשובה של הטקסט, המשופע במרידות ובאינטריגות, יכולה להוביל למסקנה, כי החום שנעדר מגופו של המלך, העיד על חיוּת ואנרגיה נפשית נמוכה מהן סבל.
קשים היו חייו של דוד, ללא קמצוץ של נחת מבית ומִחוץ. ו"להבדיל", גם חיינו ה"בנאליים" מאתגרים ומורכבים וכוללים רגעי "קור" ודכדוך.
כיצד ניתן להתמודד? ומה יכול לסייע?
שלושה מַענים להפחתת "הקור הנפשי" הציעו מקורביו של דוד : א. הנאה חושית ואסתטית ב. שפע ונוחות ג. שלטון– כבוד והשפעה.
" וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה… וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְּשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית…" (פס' ב', ג') "וַאֲבִישַׁג, הַשּׁוּנַמִּית, מְשָׁרַת, אֶת-הַמֶּלֶךְ" (פס' ט"ו).
יופי, תום וחום נעורים, מזמנת אבישג למלך, נגיעה בנצח. וגם סיפוק של צרכיו החומריים (המלך שמר על תומתה). ובאשר לשלטון, שש פעמים תמימות נזכר בהפטרה הביטוי : "יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי", כאשר כיסא מבטא מקום, מעמד והשפעה. כס המלוכה היה משאת נפשם של רבים ושל בניו של דוד בפרט.
את המענים שסופקו למלך על מנת שיֵחַם לו, גם אנו בחיינו, רודפים להשיג. אך נדמה שהמזור שהם נותנים לנפש החסרה, אינו שלם ו/או אמיתי.
מה נחוץ, אם כן, לחום ובעירה פנימית?
"וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר…" (פס' כ"ח) "וַיַּעַן"– מלשון מענה. מסתבר כי הפתרון לחידת הנפש ולמצוקתה, טמון באדם עצמו.
"וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: חַי-ה', אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה" (פס' כ"ט).
חי = ה': הקב"ה הוא מקור החיוּת ומושיעה של הנפש המתייסרת. באמונה בו ובהליכה בדרכיו מוצא מלך ישראל את הטעם לחייו.
***
סתיו עכשיו וקריר וקצת חָסֵר.
האם לסוודר ולכבוד אנו זקוקים על מנת להתחמם, או שמא דווקא לתפילה ולגעגוע?
(חיי שרה תשע"ח)