יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

תפקיד התלמידים בעת מחלוקת בין רבנים – מאמר שני
ברשימה זו ניגע בשאלת התנהלותם של התלמידים בעת מחלוקת בין רבותיהם. כך אומר הבבלי סנהדרין צח, ב:
"מה שמו (של המשיח)? דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר 'עד כי יבא שילה'. דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו'. דבי רבי חנינה אמר: חנינה שמו, שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה'. ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי'."
על דברים אלה העיר רש"י: "כל אחד היה דורש אחר שמו". בהמשך אומר ר' חייא שאם המשיח הוא בין האנשים החיים בדורו, אזי הוא צריך להיות רבינו הקדוש, ר' יהודה הנשיא, מורו ורבו המובהק. כל תלמיד נאמן רואה ומשוכנע בשכנוע פנימי עמוק שמלך המשיח צריך להיות בדמותו ובצלמו של מורו ורבו. הרי רבו הוא מי שהביא אותו לחיי העולם הבא, מי שגאל את נפשו והציע בפניו דרך סלולה ומובנית בעבודת ה', וממילא ראוי שכל עם ישראל יזכה גם כן למדרגה חשובה כזו. אולם, כולנו יודעים שהמשיח איננו בהכרח מי שאנחנו חושבים שראוי להיות, כי אם מי שהקב"ה יבחר לגאול את עמו. כאן מגיע המקום הייחודי שיש לכבוד תלמידי חכמים באשר הם, ולכבוד המיוחד שראוי לזכות בו רב מובהק. כך הוא הדין הבסיסי בכיבוד רב (הל' תלמוד תורה ה, א): "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". לדין זה השלכות על ענייני השבת אבדה, פדיון שבויים, ועוד. עד כדי כך הדברים מגיעים, שהרמב"ם ממשיך, על פי הגמרא וקובע (שם):
"ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב. אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר 'בהצותם על ה' ', וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, שנאמר 'אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם'. וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה', שנאמר 'לא עלינו תלונותיכם כי על ה' ', וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר 'וידבר העם בא-להים ובמשה'."
בהמשך דבריו (הלכה יא) כתב הרמב"ם: "הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן לכל תלמידיו או לאחד מהן הרשות בידו, ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו בשעה שמחל."
על דברים אלה חידש הגרי"ז מבריסק חידוש מופלא. הגרי"ז שאל מדוע מדייק הרמב"ם לכתוב "הרב המובהק", הלא על פי סוגיית התלמוד בקדושין לב, א עולה שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולא התעסקו שם דווקא ברב מובהק. על כך כתב הגרי"ז שישנן שתי רמות של כבוד בתלמידי חכמים. הכבוד הבסיסי של תלמיד חכמים הוא כבוד התורה, ובזה אין יתרון לרב מובהק על פני רב אחר. כל מי שנושא את התורה במוחו, שמשופע בדברי תורה, חובה מוטלת על הציבור לכבדו באשר הוא. מנגד, כלפי רב מובהק יש חיובים נוספים, המדמים אותו לאביו ואמו של התלמיד, בענייני מורא, קימה והידור. על דברים אלה, כותב הגרי"ז, יכול הרב המובהק למחול, שכן הם אינם נובעים מכח תורתו של הרב, אלא מכח הטובה שגמל עם תלמידו. על טובה כזו, אישית, יכול הרב למחול. אולם, על עצם כבוד התורה, אין הרב יכול למחול. לכך מיוחדים דבריו של הרמב"ם בפרק העוקב (הל' תלמוד תורה ו, יא-יב):
"עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים […] וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל 'כי דבר ה' בזה'.
[…] אם באו עדים שבזהו, אפילו בדברים, חייב נידוי, ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם […] אפילו לאחר מיתה […] אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה שנדוהו בשבילו, וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואין צריך לא עדים ולא התראה […] ".
עם כל זאת, מבהיר הרמב"ם (בפרק שלאחר מכן, הלכה יג), שראוי לתלמידי חכמים להזהר מאוד שלא להגיע למציאות של נידוי, ולחנך את העם לפייסנות ולאורך רוח. לכן "מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן". אולם, יש לדבר גבולות, שבימינו, למרבה הצער, נפרצו, ועוד בשם "התורה", "ה' הוא המלך", או ססמאות אחרות (כל עם הארץ יודע להמליך את ה', בניגוד לתלמידי חכמים שהשקיעו עשרות שנים בלימוד תורתו בעמקות?!). וכך מסכם הרמב"ם:
"במה דברים אמורים? כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש שזה בזיון תורה. אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו!"
תלמידים (במקרה הטוב, לעתים רבות מדובר בכאלה שהם תלמידים לענייני התפרעות בלבד, ולא לענייני לימוד תורה מעמיק) סוררים גורמים נזק עצום לכל מסורת התורה שבעל פה, ולקדושת התורה. אין מחילה על בזיון התורה הפומבי, ברשות הרבים. ראוי להזהר עד מאוד בגחלתן של חכמים, לא רק בשל כבודם, אלא בשל כבוד התורה. הגם שכולנו משוכנעים שדרכו של משיח ברורה לנו, והיא דרכו של מורינו ורבינו, יהא אשר יהא, ראוי לנו גם ללמוד מרבותינו דרך ארץ וענווה, ולא רק עמדות חד-מימדיות, קיצוניות ומשולחות רסן. זהו כבודה האמיתי של תורה, שהיא מאפשרת לשבעים הפנים שבה להתגלות כראוי, ללא צמצום הדעת והמחשבה.

תש"ע