דרך ניהול מאבקים הלכתיים ורעיוניים באורה של תורה – מאמר ראשון
אחת הסוגיות שמנסרות בחללו של עולם התורה אלפי שנים היא שאלת המחלוקת. הגם שהיה מי שסבר שמחלוקת תורנית היא ענין שבדיעבד, ובקיומו של בית הדין הגדול, מהרה יכּון, המחלוקת היא תופעה פסולה ולא רצויה (ראה רמב"ם הל' ממרים א, ג), כולנו יודעים שכל התורה שבעל פה המסורה לנו כיום היא תוצר של שיח ומחלוקת, של החלפת דעות ואף התנגשות רעיונית והלכתית. יתר על כן, היו מחכמינו שמצאו במחלוקת ערך חשוב מצד עצמו ("מיני ומינך תסתיים שמעתתא", פסחים פח, א; מועד קטן כד, א, על התנהגותם של האמוראים כששמעו שברי פלוגתתם נפטרו; ועוד). עד כדי כך מגיעים הדברים, לכדי תחושת אין-אונים מוחלט של גדול האמוראים, שהלכה כמותו כמעט בכל מקום, הלא הוא ר' יוחנן (תרגום על בסיס בבא מציעא פד, א):
"כאשר נפטר רבי שמעון בן לקיש, היה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: מי ילך ליישב את דעתו של ר' יוחנן? ילך רבי אלעזר בן פדת, ששמועתיו (מסורותיו התורניות) מחודדות. הלך וישב לפניו. על כל מה שהיה אומר רבי יוחנן אמר לו ר' אלעזר: יש ברייתא שמסייעת לדבריך. אמר: אתכמו ריש לקיש? ריש לקיש, כאשר הייתי אומר מימרא, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי עונה לו עשרים וארבעה תירוצים, וממילא היתה מתרווחת ומתאמתת השמועה. ואתה אומר לי שיש ברייתא שמסייעת לי? וכי אינני יודע שאני אומר דברי אמת? והיה מהלך ר' יוחנן וקורע בגדיו, ובוכה ואומר: איה אתה בר לקיש? איה אתה בר לקיש? והיה צווח עד שאבדה דעתו ממנו. ביקשו חכמים רחמים עליו, ונפטר".
כלומר, גם גדול האמוראים היה זקוק לאיפכא מסתברא, לעמדה נגדית, כזו שתאיר בפניו צדדים אחרים בעולם התורה, הגם שהיה משוכנע בשכנוע פנימי עמוק באמיתות דבריו. מכאן למדנו שכל זמן שאין לפנינו חכם מופלא, שנסמך איש מפי איש ממשה רבינו, אין ביד אף אדם, גדול ככל שיהיה, יכולת להגות ולהבין את כל דברי התורה כולם. אין אוטוריטה מוחלטת בהבנת התורה, אף לא לגדול הדור. הוא תמיד חייב לשמוע עמדות אחרות, לקבלן בברכה ולהתנצח עימן. יתר על כן, אף אצל דיינים מוסמכים, מי שנסמכו מפי השכינה (ראה הל' סנהדרין ד, א), חובה עליהם בדינים חמורים לאפשר דווקא לקטנים שבחבורה להביע את עמדתם ראשונים, שמא לא יעלו בדעתם את כל הצדדים להקל ולהמנע מלהרוג את הנפש (משנה סנהדרין ד, ב). יתר על כן, אפילו מי שלא נסמך, אך סבר שיש צד להקל שלא שמו לב אליו עשרות הדיינים המוסמכים, חובה לשמוע לו (כך שם ה, ד: "אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהן, ולא היה יורד משם כל היום כולו. אם יש ממש בדבריו שומעין לו").
לעקרון זה יש דוגמאות אין-ספור, כידוע לכל בר בי רב דחד יומא, והוא הליבה של השיח ההלכתי מאז חדל בית הדין הגדול מלהתקיים. עם זאת, גם בהינתן מחלוקת, ברור לכל שיש חובה בסיסית לשמור על נימוס ודרך ארץ, שמתלווים לתורה. יתר על כן, היכולת להתנהל כראוי בעת ניהול שקלא וטריא הלכתי הוא מהמאפיינים של העוצמה הרוחנית הטמונה בתלמידי החכמים בארץ ישראל. כך מובא במסכת סנהדרין כד, א:
"אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב 'ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים'? נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. 'ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה'. 'יצהר', אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'ושנים זיתים עליה' – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית". ובמהרש"א (עיין בדבריו, לא הבאנו אותם מחמת אריכותם), ביאר שהחכמה הטבעית שארץ ישראל מעניקה לתלמידי החכמים מחנכת אותם לקבל את האמת של חבריהם, בעוד הטפשות הבבלית גורמת לקנאה ולצרות עין בקרב החכמים. יתר על כן, בשל קנאתם וצרות העין של תלמידי החכמים הגלותיים, הם מחניפים לעמי הארצות, אומרים להם דברים הנשמעים בקלות, פופולאריות לשמה, בכדי להתקבל בצורה טובה על ידי הציבור, ולשפר את מעמדם בקרב בני התורה. תלמידי החכמים שבארץ ישראל, לעומת זאת, מחמת עוצמתם התורנית, חכמתם היתרה, מחבבים את המחלוקת העניינית, ומקבלים את דברי המתנגדים להם, אך אינם מחפשים לרצות את הציבור באמירות נבובות ופופוליסטיות. את האמת שלהם הם אינם צריכים לצבוע בצבעים של בורות וחנופה.
דומה שלא השכלנו עדיין להגיע למדרגת תלמידי חכמים שבארץ ישראל, וחלקנו עדיין שרויים בחשכת הגלות. לפיכך, במקום לנהל ויכוחים תורניים ענייניים, באהבה וכבוד הדדי, יש המנהלים את עמדותיהם לאור הרוחות הנושבות בציבור, שלעתים קרובות אינן עמדות רוויות באחריות יתר, בחכמת חיים ובידע תורני מעמיק.
תש"ע
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ
השארת תגובה