פרשה סתומה

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית והיא למעשה הפרק האחרון בתולדות משפחת האבות וצאצאיהם.
פרשה זו כשם שמהווה סיכומה של תקופה ,כך מהווה היא גם תחילתה של תקופה חדשה, עידן חדש.
תפקודה המיוחד בא לידיי ביטוי גם בסימן חיצוני ולא רק במאפיינים תכניים.
בעלי המסורה,כדי לסמן הפסקה בין שני עניינים, השתמשו ברווח שאורכו כשיעור תשע אותיות לפחות וצורתו משתנה בין פרשיה פתוחה לפרשיה סתומה.
פרשת ויחי היא הפרשה היחידה בתורה שאין לפניה שום רווח וכך יוצא שהיא מחוברת לכאורה לפרשת ויגש שלפניה.
המדרש מביא שלוש סיבות אפשריות לתופעה מיוחדת זו:
"כיוון שנפטר אבינו יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם,
מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו…
ומפני שנסתם ממנו כל צרות שבעולם".
אנו יודעים שחומש בראשית הוא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" ואפשר למצוא בסיפורי האבות מעין "אב- טיפוס" לחיי עם ישראל במהלך כל הדורות .
לפי שיטה זו נוכל להסביר את שלושת הנימוקים המובאים במדרש ולמצוא את התופעות הרמוזות בהם במהלך ההיסטוריה של עם ישראל לדורותיו.
פרשת ויגש מסתיימת במלים:
"וישב עם ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".
לכאורה ,מתוארת לנו כאן השתקעות של משפחת יעקב במצרים מתוך שפע ושלוה , זוהי פסגת ההצלחה של יהודים בגלות: שפע כלכלי, בטחון , מעמד גבוה ואיתן במסדרונות השלטון.
ואולם,המדרש רומז כאן שעם מותו של יעקב מתחילה למעשה תקופת השעבוד , הכיצד?
כל עוד חי יעקב, לב המשפחה, היה מי שישמור על הקשר בין בני המשפחה לשורשיה היהודיים , עם מותו של יעקב נחלש הקשר האמיץ לשורשים מצד אחד, ומתחילים להתגלות לאט לאט סימנים מדאיגים של שיעבוד, מצד שני , כאשר יוסף מבקש לקבור את יעקב בארץ ישראל הוא אינו פונה ישירות לפרעה כמתבקש מהמשנה למלך, אלא שולח אליו שליחים של רצון טוב:"וידבר יוסף אל בית פרעה לאמור- אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה….ועתה אעלה נא ואקברה את אבי"….
אפשר לתלות זאת בעובדה שיוסף האבל לא רצה להופיע כך אצל פרעה אך כדי לדאוג לקבורה,יוסף היה יכול לדאוג להופעה מכובדת ולכן אפשר לראות בכך ירידה בכוחו ובמעמדו של יוסף כפתוחה לשעבוד וברור שזוהי תמצית חייהם של עם ישראל בגלויות השונות במהלך הדורות: כמה זמנית ושברירית יכולה להיות פריחה יהודית בגלות כאשר עם ישראל נתון לחסדי הגויים.
הסיבה השנייה לתופעת הפרשה הסתומה ,קשורה בברכת יעקב לבניו ,יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו אך הקב"ה מנע זאת ממנו.
במהלך כל הדורות רצה כל יהודי לדעת מתי תבוא הגאולה ויביא הקץ לסבלותיו , אך דומה שדווקא חוסר הידיעה הוא היוצר אצלנו את האמונה החזקה בה'.
אנו יודעים שהגאולה תבוא באחת משתי צורות- " בעתה-אחישנה" ,כלומר גאולה שתבוא בזמנה המיועד בלי שום תנאי ,או גאולה שתבוא קודם זמנה בעקבות תשובה ואחדות.
האדמו"ר מהוסיאטן בספרו , אוהלי יעקב,מוסיף, גם אפשרות שלישית של גאולה ברחמים-צרות ישראל המרובות תעוררנה רחמי השי'ת ויגאלם וזהו שתרגם יונתן את הפסוק "לישועתך קויתי ה' "- מורה על הגאולה העתידה-צפי לישועה שהיא קרובה, אמר להם הקב"ה לישראל- אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה, כל ימים שאתם בצרה אני עמכם כביכול ואני גואל לעצמי", הוא אשר דיברתי-יש אופק שלישי של גאולת ישראל, הגאולה של רחמים.
הסיבה שלישית לסתימת הפרשה היא שהקב"ה סתם ממנו כל צרות.
אך כאשר מסכם יעקב את חייו באזני פרעה הוא מציין : " מעט ורעים היו שני חיי". כיצד, אם כן, משתלבים דברי המדרש בדברי יעקב המעיד על חייו הקשים ?
יעקב, שחש עצמו אב שכול במשך רוב שנות חייו , חי חיים המתוארים בפיו , "מעט ורעים" ורק בבואו למצרים ובהיפגשו שנית עם יוסף, זכה לחיים מאושרים מהבחינה האישית המשפחתית .
למרות זאת, יעקב אינו שוכח שמדובר בגלות ולכן מבקש לפני מותו לשוב למקום האמיתי , לארץ ישראל, למערת המכפלה ולהיקבר בקברות
אבותיו. השפע והאושר האישי המתוארים בפרשת ויגש ובפרשת ויחי לא סימאו את עיניו.
השבוע ציינו את יום עשירי בטבת, יום הקדיש הכללי ודומה שאפשר גם ביום זה לראות את הציר שעליו נסב מדרש חז"ל :יום עשירי בטבת הוא החוליה הראשונה בגלויות ישראל במהלך הדורות ובתהליכים ההיסטוריים שעברו .
כשהשואה האיומה באירופה מהווה את נקודת השפל הקשה ביותר.
זכינו ואנו חיים במדינת ישראל שקמה לאחר השואה אך כמו כל הדורות שלפנינו אנו נושאים תפילה לקב"ה שיביא את גאולתנו בבחינת "לישועתך קיוויתי ה'".
תש"ע