אסור להתייאש

במרחק אלפי מילין מאירועי הטרור הכואבים, התכנסו השבוע חמשת אלפים שלוחי חב"ד מכל העולם ל"כנס השלוחים" המסורתי שלהם.
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק", פתח הרב קוטלרסקי, "המפקד העליון" של צבא השלוחים את דבריו, לשם מה הכפילות? אם יצחק – "בן אברהם" הוא, וכי לא ידענו ש"אברהם הוליד את יצחק"?
על שאלה זו, ששואלים כל המפרשים, השיב באמירה חב"דית טיפוסית: "יצחק בן אברהם" הוא תעודת זהות. לכל אדם יש אב, ואין הוא צריך לעשות דבר לשם כך. באופן אוטומטי הוא רשום כבנו של אביו בתעודת הזהות. אך "אברהם הוליד את יצחק" אינו תעודת זהות אלא תעודת מחויבות. אתגר ומשימה שמוטלת על שכמו של יצחק, להמשיך את הדרך שהורה לו אביו, ולהרחיב את מסריה וערכיה לעוד מקומות בעולם.
הילד מוישי הולצברג, שניצל בנס מהפיגוע שהיה בבית חב"ד במומביי, שבו נספו הוריו, גבריאל ורבקי הולצברג, ריגש את אלפי הנוכחים כאשר אמר פרק תהלים.
נאמנים ל"ציוויו" של הרבי, "אסור ליהודי להתייאש ואסור להתייאש מיהודי", סיפרו ה"שלוחים" על פעולותיהם בקירוב בנים נידחים לאבינו שבשמיים.
בניגוד גמור למצופה מכנס חגיגי, גוללו כמה מה"שלוחים" את סיפורם האישי, על הקשיים והמהמורות שמלווים אותם. לא מעט מהם הגיעו לסף ייאוש (ואף לסף פת לחם), אך עידודו הנמרץ של הרבי הניע אותם להמשיך בשליחות. יש שיתהו על חלק ממסריה הפוליטיים של תנועת חב"ד, אך איש לא יוכל לחלוק על מסירות הנפש של שלוחיה בכל העולם. למרות כל המכשולים וה"בורות" שנקרים בדרכם.
בלשון ימינו, הפכה ה"חפירה" שם גנאי לטרדן סדרתי. בלשון מקרא ה"חפירה" היא גם שם נרדף לריגול.
בפרשת "תולדות" מוצאים אנו את ה"חופר" הראשון, והוא לא סתם חופר אלא חופר סדרתי. כדרכה של תורה, בשישה פסוקים בלבד (בראשית כו, יז-כב) מקופל עולם שלם, שכוחו יפה לא רק לשעה אלא לדורות. בראשיתה של הפרשה ובסופה אנו פוגשים ביצחק החופר בארות. חופרים גם עבדיו, אך אלה מתייאשים לנוכח מעשי החבלה של הפלשתים הרבים עמם על הבארות.
עיון בתולדות חייו, מלמד שיצחק כמעט ואינו מדבר אלא עושה. אין הוא מרבה דברים בעניין זכותו על הארץ ועל נחלת אבותיו, אלא מיישב אותה. בונה וחופר, זורע ורואה ברכה בעמלו.
מעשה אבות – סימן לבנים. לא רק לעניין הטוב, אלא גם לעניין הצרות והתלאות. כאברהם אביו, גם חיי יצחק רוויים ניסיונות. לאחר ניסיון העקדה הטראומטי, נושא ניצול המאכלת יצחק את רבקה. מן הסתם, קיווה לישב בשלווה, לפתוח בחיים חדשים, שלווים. אך הנסיבות הובילו אותו למקום שונה לחלוטין. בעקבות הרעב, נאלץ יצחק לנדוד לגרר. בעוד יצחק "מצחק את רבקה אשתו", חומד אותה אבימלך מלך פלשתים, ורק בנס שמיים ניצלה מציפורניו.
סוף טוב – הכל טוב. כמעט. אבימלך מעניק לו חסות, "הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת", ויצחק עושה חיל בעסקיו: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהו ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה".
לכאורה, מגיע יצחק אל המנוחה ואל הנחלה. אך משמבקש הוא לשבת בשלווה וליהנות משגשוגו המקצועי והכלכלי, באה המהלומה: "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים".
שנאת ישראל לא החלה היום. לנוכח הצלחתו של יצחק, "מקנאים אותו פלישתים". בתחילה, מן הסתם, היו אלה דיבורים בעלמא, על ה"יהודי שמשתלט על נכסינו".
אך עד מהרה הפכו אלה לגל של שנאה תהומית, המתבטאת במעשים: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר".
הפלשתים אינם מסתפקים בכיבוש הבארות ובנטילתם בכוח. על אף שבארץ גרר, המים הם מצרך נדיר ויקר, הם מעדיפים להימנע מהשימוש בבארות ובלבד ששמו של יצחק לא ייזכר עוד.
"סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". לפי רש"י, הנסמך על התוספתא, הפלשתים מנמקים זאת לא ח"ו בשנאת ישראל לשמה אלא בנימוק "ביטחוני": "תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו".
הפלשתים אינם מסתפקים בסתימת הבארות והשבתתם. הם ממלאים אותם עפר, שלא ייראה ובל יימצא עוד זכר ושארית לאברהם ובניו.
לאחר הפגיעה ברכוש, קצרה הדרך לגירוש. "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד".
גם לאחר הגירוש לא נח יצחק לרגע. "ויָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". זאת הפעם, האויב מתחיל להיכנע. הוא כבר לא ממלא את הבארות עפר, אלא מסתפק בסתימתם.
יצחק אינו שוקט על שמריו: והוא אינו מסתפק בחפירת בארות, אלא קורא להן בשמות שנועדו להטמיע את האמונה בקב"ה ושירוש העבודה הזרה.
המאבק על ה"בארות" אינו רק על רכוש ונכסים. זהו מאבק אידיאולוגי, על דרך, על מסרים.
לנוכח גילויי השנאה והמשטמה יכול היה יצחק לברוח מן המערכה ולנסות את מזלו במקום אחר. למצער, יכול היה להילחם עם אויביו ולכבוש בחזרה את הבארות שגזלו ממנו. אך הוא נוקט גישה שונה. במקום מלחמה, הוא מוסיף עשייה; במקום שנאה, הוא מוסיף יצירה. "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה".
רועיו של יצחק כבר התייאשו. מעשי ידיהם, הבארות, נסתמים בזה אחר זה, ויצחק אדונם מבליג. אך יצחק אינו מתייאש. זאת הפעם הוא חופר בעצמו את הבאר: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר – לשון יחיד – בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".
סוף התעקשותו של יצחק – ניצחון מוחץ. על כל באר שסתמו לו אויביו – בנה שתיים אחרות. פתאום מבקשים אויביו להיות אוהביו. "ואבימלך הלך אליו מגרר, ואחזת מרעו, ופיכל שר צבאו". משלחת דיפלומטית מבקשת לחלות פניו. יצחק אינו מתבלבל, לא שוכח ולא סולח: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי, ותשלחוני מאתכם". הוא יודע היטב שלא מאהבת יצחק באו אליו. למרות זאת, הוא מבליג על רגשותיו, עושה להם משתה, וכורת עמם ברית. המשולח-המגורש, היה למשלח: "וישבעו איש לאחיו, וישלחם יצחק", וסופו של הסיפור בכי טוב: "וילכו מאתו בשלום".
(תולדות תשע"ו)