פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הקטעים המרגשים ביותר בתורה הוא המפגש שבין יעקב אבינו ובנו האהוב יוסף. לאחר עשרות שנות פרידה, מבקש יוסף מאחיו כי ישובו לארץ כנען, יספרו לאביו על גדולתו ועושרו, ויביאוהו אליו: "מהרו ועלו אל אבי, ואמרתם אליו: כה אמר בנך יוסף, שמני א-להים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמוד" (מה, ט). ואם לא די בכך, חוזר יוסף על הדגשת רוב עושרו: "וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה" (מה, יג).
ליוסף אין זמן. לא רק ה"מה" חשוב בעיניו, אלא העיתוי. פעם אחר פעם הוא מאיץ באחים ש"יורידו" את אביו למצרים ("מהרו… ומהרתם"). כמשנה למלך, יוסף אינו נרתע מלצוות את אחיו ולהטיל עליהם את המשימה. הוא אינו חושב לרגע שמא הוא זה אשר צריך לעזוב לשעה קלה את ארץ מצרים, ארץ מלכותו, ולצאת לארץ ישראל כדי להקביל פני אביו.
למראית עין, יוסף מתעלם מערכה הגדול של ישיבת ארץ ישראל. על אף שהוא מודע לכך שההגעה למצרים היא "ירידה" ("מהרו ועלו אל אבי… רדה אלי אל תעמוד… והורדתם את אבי הנה"), רואה יוסף בגולה ארץ מקלט כלכלית וחיונית: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". הנימוק פרגמאטי להפליא.
יעקב אבינו מגיב באופן שונה. לאחר ההלם הראשוני ("ויפג לבו כי לא האמין להם"), ניאות יעקב ללכת ולראות את פני יוסף. אך בתגובתו הראשונית, אין יעקב מזכיר, ולו ברמז, את רצונו להשתקע במצרים: לא "ירידה", ובוודאי לא "ישיבה בארץ גושן", אלא ביקור ארעי בלבד: "אלכה ואראנו בטרם אמות".
משחלפו הימים, והמסע נכנס להילוך גבוה, מבין יעקב שלא מדובר בביקור ארעי קצר מועד, אלא בירידה של ממש. הוא נוטל עמו את בניו ובני בניו, ואת כל "מקניהם ורכושם אשר רכשו בארץ כנען" (מו, ו), ויורד מצרימה. המפגש הראשוני רווי ברגשות, וכל מילה מיותרת: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".
בכי ונפילה על צוואר, ללא מילים. פרץ של רגשות, הא ותו לא. חז"ל העצימו את המתח שבמפגש בתארם את התנהגותם השונה של האב ובנו. בעוד שיוסף נופל על צווארי אביו ומתפרץ בבכי, יעקב עסוק בדבר אחר לחלוטין: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף, ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". עשרים שנה של ניתוק, אֵבֶל מתמשך של אב שכול על בנו האהוב, והנה כשמגיע רגע השיא, יעקב נדמה לזקן המנותק מהמציאות ועוסק בשלו. במקום לחבק ולנשק את בנו האהוב, מחמל נפשו, קורא הוא את שמע!
מקצת הפרשנים תמהו על מעשה זה. וכבר הרמב"ן תמה: איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחווה לו, או שינשק ידיו". ומוסיף הנצי"ב פליאה על פליאה: "ועיקר משמעות הכתוב שרק יוסף בכה לא יעקב הוא פלא. ורש"י כתב בשם מדרש חז"ל שיעקב קרא אז קריאת שמע. גם זה צריך ביאור: וכי לא היה יכול לכוון השעה של קריאת שמע שלא בעת ראות פני יוסף?"
תמונה מעוררת תמיהה גדולה לא פחות היא היפוך התפקידים שבין האב ובנו שמופיע בפרשתנו. יעקב משביע את יוסף שיקברנו בארץ ישראל, ומשיוסף עושה כמצוותו, משתחווה אליו יעקב: "וישתחו ישראל על ראש המיטה". הייתכן שיעקב, זקן ושבע ימים, ישתחווה לבנו הצעיר הימנו?
רס"ג צמצם את משמעות השתחוויה זו לאות של הכרת תודה גרידא על קיום השבועה. החזקוני, רואה בה בכלל נתינת שבח לקב"ה, ולא ליוסף. אך רש"י, בעקבות חז"ל (מגילה טז, ב) מסתפק באמרה קצרה, ארבע מלים בסך הכל, שתוכנה מדבר בעדה: "תעלא בעידניה – סגיד ליה", לאמור: השועל בזמנו – השתחווה לו. עליך להתאים עצמך לשליט, שהשעה משחקת לו, ולכפוף קומתך בפניו, אפילו 'שועל' הוא. וכמו שפירש רבי אליהו מזרחי-הרא"ם: "פירוש: אפילו השועל שהוא השפל שבחיות, בעת שאתה צריך לו – תשתחווה לו, ולכן השתחווה יעקב ליוסף מפני שהיה צריך לו, ולא מפני שהיה מלך וצריך לחלוק לו כבוד כדלקמיה, דאם כן כשבא לפניו מיד היה ראוי להשתחוות, לא אחר שבקש ממנו צרכו ונתרצה ונשבע לו".
גם הרמב"ן, בפירושו דלעיל (מו, כט) , רומז לכך בפירושו שלפיו רק יעקב בכה בעת המפגש, הוא ולא יוסף, השליט רב העוצמה וקר המזג: "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן, המוצא את בנו לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך".
פירוש מפתיע מצוי במדרש חמאת החמדה (ומובא ב"תורה שלמה" לרמ"מ כשר על אתר) ובתרגום הסורי: "ראש המטה – ראש חוטרא", דהיינו: לא מיטה יש כאן, אלא ראש המַטֶה(!), והוא מעין שריד לנוהג שגור לדעת בראש שרביטו של בעל השררה, כדרך ההכנעה, שנאמרה גם באסתר המלכה.
ומכל מקום, דימויו של יוסף כ"שועל" דווקא, אינו מחמיא במיוחד. מכל החיות, נודע השועל בערמומיותו, ובעל המשל בחר דווקא בדמותו (ולא, למשל, בדמותו של אריה או זאב), כדי להעצים את האבסורד שבהשתחוואה לשועל דווקא. ומן המציאות למדנו, שאף "עבד כי ימלוך", הכל כורעים לו ברך ומשתחווים בפניו.
לכאורה, עולה נימה שלילית מובהקת מהשתחוויה זו, שמוצדקת רק בנימוק פרגמטי, של צורך לחיות בשלום עם השלטון. זאת, בשונה מגישה אחרת, המכירה בערכו של השליט, לא רק כ"ברירת מחדל", אלא כבעל ערך (אבות ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".
המתח שבין כיבוד השלטון לבין ההכרה ב"שועליותו", והציווי "הוו זהירין ברשות", עובר כחוט השני בתולדות ישראל. אכן, לא פעם, מחלו חכמי ישראל על כבודם, וביטלו אותו מפני גחמות השלטון. "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק השועל", הייתה סיסמת חיים. ומחכמים הראשונים למדנו, שיש מקרים שבהם כוח התבונה הפרגמאטית צריך לגבור על האידיאולוגיה, ולו לשעה, ואף בכגון דא, יש לחשב הפסד מצווה כנגד שכרה.
תש"ע
