הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)רק אחרי מות יעקב פונים אחיי יוסף אליו: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך". עתה הם מודים בחטאם כלפיו, הכרה שבאה בשלבים: בתחילה אמרו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". בשלב זה עדיין האחים חושבים שצדקו בעצם המכירה, ואת אשמתם ראו רק באי גילוי מידת הרחמים כלפי אחיהם. בשלב השני, אחרי מציאת הגביע באמתחת בנימין, הם כבר מודים בעוון שבמעשיהם: "האלקים מצא את עוון עבדיך". רק אחרי מות אביהם הם מודים שהמעשה שלהם הוא פשע הדורש מחילה וכפרה. התנהלותם אינה מיישבת את הקושי הגדול, איך בני יעקב מלכתחילה ירדו לשפל התנהגות שלא היתה מביישת את הגרועים שבעולם התחתון. לא זו בלבד שהם מוכנים לחסל בדם קר את אחיהם, תחילה ברצח בכוונה תחילה, ואח"כ בהשלכתו אל הבור, למוות איטי ואכזרי, הם עשו כל זאת בשלוות נפש ושכנוע עצמי, עד שמיד לאחר ההשלכה לבור הם יושבים לעשות "חאפלה" ככתוב: "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה… וישבו לאכול לחם", ומיד לאחר הרצח הם רוחצים בניקיון כפם וחוזרים לסדר היום כאילו דבר לא אירע. איך אפשר להבין את התנהגותם?
בספר "קול התור" [פרק ב' אות קנא] מובא בשם הגר"א הסבר להתנהגות האחים: כשראו את יוסף הצעיר (בן שבע עשרה) "עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" [רש"י], מוציא דיבה ועושה מעשים נוספים שאינם הולמים את בית יעקב, החליטו שיוסף הוא המהדורה השלישית של האח הדחוי כמו ישמעאל ועשו. העובדה שיעקב אהב את יוסף מכל אחיו לא הפריעה להם, שהרי גם אברהם טעה בישמעאל עד שביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ואם תאמר אין הדבר דומה, שהרי ישמעאל היה בנה של האמה (הגר המצרית)? עשו יוכיח, שהיה בן הגבירה (רבקה אמנו) ואף על פי כן נדחה. וכמו שאברהם טעה בישמעאל ויצחק בעשו, כך גם יעקב עלול לטעות ביוסף. כשהגיעו למסקנתם זו, דווקא אהבתו של יעקב את יוסף מכל אחיו היא שהדאיגה יותר את האחים, מפני שהעדפת יוסף עלולה לסכן את עתיד עם ישראל, שמא יעקב ימסור את הנהגת עם ישראל לבנו יוסף, שלפי דעת האחים אינו שייך לעם ישראל אלא דחוי ממנו. מרגע שהאחים החליטו שעתיד העם נתון בסכנת קיום, הם ראו במלחמתם ביוסף מלחמת קודש של הצלת עם ישראל, שכל האמצעים כשרים לה, אפילו לרצוח, או להשליך לבור את אחיהם.
כך ניתן להבין גם את הקלוּת בה מקבלים האחים כל הצעה חלופית כיצד לנהוג ביוסף, מפני שלא קנאה או שנאה אישית היא שהנחתה אותם (שאז היו מתעקשים לרוצחו נפש) אלא שהיה חשוב להם להרחיקו מבית יעקב. מניע זה גם מסביר מדוע בכל אותם שנים שיוסף היה במצרים נמנעו האחים לגלות ליעקב שיוסף חי במצרים, למרות שהם ראו את יעקב בסבלו ובאבלו, כי הבטחת קיומו של עם ישראל הצדיקה בעיניהם גם את סבלו של יעקב. זה גם מסביר את שביעות רצונם לאחר שהשליכו את יוסף לבור עד כדי ישיבתם לאכול לחם, כי הם ראו בכך מעשה של הצלת העם, וכל כך היו בטוחים בצדקת עמדתם עד שבסיום משימתם מצאו שיש מקום אפילו לחגיגה. אבל, הם טעו. היה כאן גילוי של "שנאת חנם", והיא חמורה יותר בהיותה מגובה בהצדקה של "לשם שמים", ועל המעשה הזה שילם עם ישראל מחיר כבד בהריגת עשרה הרוגי מלכות.
(ויחי תשע"ט)
