הרב ד"ר משה פינצ'וקבטחון יוסף ושר המשקים
הרב ד'ר משה פינצ'וק-
יוסף פוטר את חלום שר המשקים. בעקבות פתרון חלומו מבקש יוסף משר המשקים לסייע לו לצאת מבית האסורים: "וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ… בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן… כִּי אִם־זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ־נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן־ הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי־גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם־פֹּה לֹא־עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי־שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". אך בקשתו ומאמצו של יוסף היו לשווא, "וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". המדרש (ב"ר פט ג) סבור שפנייתו לשר המשקים מהווה פגם בבטחונו של יוסף. "'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם ה' מִבְטַחוֹ' זה יוסף, וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים". מסביר רש"י, "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר: 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים', ולא בטח על מצרים הקרויים רהב".
הדברים מתמיהים, הלוא הלכה היא שאין סומכים על הנס וברור, אם כן, שהיה ליוסף להשתדל במישור הארצי לדאוג ליציאתו מן הבור, תוך כדי כך שהוא מודע שהקב"ה הוא זה שמושך בחוטי הארועים מאחורי הקלעים. מדוע, אם כן, נענש על השתדלות זו?
הרמב"ן בפרשת בחוקותי (כו, יא) סבור שהמאמין האידיאלי אל לו לפנות לרופאים בעת מחלה: "וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים…אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם… כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו…אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים". לדעת הרמב"ן "עושי רצון ה'" אינם נזקקים כלל להשתדלות במישור הארצי, הם פונים להתערבות ישירה של הקב"ה. על רקע זה הטענה כלפי יוסף היא על כך "שנהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם". היה לו לדרוש אל ה' ולא לפנות אל רהבים.
אולם, הרמב"ם (פירוש המשניות פסחים ד, י) התנגד בחריפות לתפיסה זו, "ראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון". אכן מסופר כי הגר"ח מבריסק נרתע מדברי הרמב"ן עד כדי כך שסבור היה שדברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי אינם אלא דברי תלמיד טועה שנשתרבבו בטעות לפירוש הרמב"ן. לדעת הרמב"ם האמונה הנכונה היא, "כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". לפי זה יוסף פעל כהוגן כשפנה אל שר המשקים ולא סמך על הנס. איך נבין את ביקורת המדרש על יוסף לפי תפיסת הרמב"ם? שמא יש לקרוא את דברי רש"י והמדרש מזווית קצת שונה. אם נדייק בדברי רש"י ובמדרש נראה שהפגם איננו בעצם העובדה שיוסף השתדל לעזור לעצמו, שהרי אין סומכין על הנס. הבעיה היא בכך שיוסף שם מבטחו במצריים: "שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב". "רהב" מתבאר בישעיה (ל, ז), "וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת". כלומר אין לסמוך ולבטוח במצרי כלל שכן הוא אינו רוצה ואינו מסוגל להושיט עזרה. "רהב" זה דבר שאינו נאמן ואינו עוזר. על רקע זה ניתן להסביר הפגם באמונתו של יוסף. על האדם לנקוט בכל אמצעי שיוכל לעזור לו בדרך הטבע מתוך אמונה וידיעה שהקב"ה מושך בחוטים מאחורי הקלעים ואין סומכין על הנס. בזה אין פגם במידת הביטחון. אבל כאשר לא עומדות בפני האדם שום אופציות ושום אפשרויות ושום סיכוי בדרך הטבע גם אז אל לו להתייאש אלא יש לו לבטוח בה' ולהתפלל אליו. בבחינת "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים." יוסף בבית האסורים היה בדיוק במצב כזה, חרב חדה מונחת על צוארו ואין דרך וסיכוי בדרך הטבע שיצא משם, המצרים הם רהב וכאין נחשבים. יוסף שבכל זאת פנה אליהם עשה זאת כמעשה יאוש, כאדם הטובע הנאחז בקש. בכך היה פגם באמונתו – שהתייאש ונאחז בקש, במקום שבאמת היה לו לבטוח ולפנות אך ורק אל הקב"ה.
תשע"ד
