‫דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ

‫דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ
ליאורה מינקה
יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"

בפרשתנו, ויחי, נסגר מעגל חשוב אחד בתולדות עם ישראל ונפתח מעגל חדש. הראשון הוא זה שנפתח כבר בסוף פרשת נח, עם הולדתו של אבי האומה אברהם אבינו, ראש וראשון לשושלת האבות, ומגיע לסגירתו בפרשתנו, בתיאור המרטיט של פרידת יעקב אבינו, אחרון השושלת, מבניו. כך מסתיים סיפורה המונומנטלי של משפחת אבות האומה הישראלית, ונפתח מעגל חדש: סיפור היווצרותו של עם ישראל, בגלות מצרים, שמלווה אותנו למן השבת הזו – וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב – ועד לפרשה האחרונה בתורה, וזאת הברכה.
שני המעגלים הללו מסתיימים באופן דומה – בברכת האב יעקב והמנהיג משה, סמוך להסתלקותם, לממשיכי הדרך. השבת – ברכותיו של יעקב לבניו, ובפרשת "וזאת הברכה" – ברכות משה. גם באלה וגם באלה נעשה שימוש רב, יחסית, בדימויים מעולם החי: יהודה נמשל לאריה בוגר וללביא, יששכר לחמור גרם, דן לנחש שפיפון, נפתלי לאיילה שלוחה ובנימין לזאב.
בברכת משה, לעומת זאת, זוכים רק שלושה שבטים לדימויים מעולם החי: יוסף הוא בכור שור וקרני ראם, ומכאן ואילך שינוי מפתיע של הגרסה: לא יהודה, כבברכת יעקב, אלא דווקא שני שבטים אחרים זוכים לדימוי של מלך החיות: שבט גד מתואר כלביא טורף, ושבט דן מוגדר גור אריה המזנק מן הבשן. חז"ל ובעקבותיהם רש"י מסבירים כי דווקא גד ודן זכו להידמות בפי משה לאריות, בשל שבתם בחבלי הסְפָר. "לפי שהיה סמוך לסְפָר, לפיכך נמשל [גד] כאריות, שכל הסמוכים לסְפָר צריכים להיות גיבורים", ואילו דן ישב, מסביר רש"י, "סמוך לסְפָר… הבשן, שהיה הירדן יוצא מחלקו, ממערת פמיאס [בניאס]", ונחלתו השתרעה לכל אורך החזית המזרחית של א"י המערבית, מן הבניאס ועד קצה ים המלח בדרום הארץ, והוא היה אפוא מופקד על גבולה המזרחי של הארץ.
העובדה שלמעלה ממחצית המתברכים בפי יעקב זוכים לדימויים של בעלי חיים אומרת דרשני. נראה לי שהסיבה לכך היא, שעולמו של יעקב היה רווי בבעלי חיים, מכוח היותו במשך 20 שנה אחראי לעדריו של לבן. יעקב נאלץ להגן על העדר מפני הארי והזאב והנחש; וסביר שבמשק החקלאי של לבן גם החמור והאיילה תפסו מקומם. זאת ועוד, בטראומה הגדולה ביותר של חייו, אובדן בנו אהובו יוסף, היה מעורב בעל חיים: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית ל"ז, ל"ג). הוא חזה מבשרו את עוצמתו של עולם החי.
כבכל פרשה בתורה, מצויים גם בפרשתנו מסרים ברובד הסמוי. אחד כזה אני מוצאת כבר בפתיחת הפרשה: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה (בראשית מ"ז, כ"ח). לכאורה, אזכור מיותר של פרט ידוע, שהרי באותו פרק ממש (אמנם בחלק ששייך לפרשת ויגש) מספר יעקב לפרעה, בפגישת ההיכרות שעורך להם יוסף, כי הוא בן 130 שנה באותה עת: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (פס' ט'). מה טעם, אפוא, לספר לקורא רק כעבור 19 פסוקים, שיעקב חי במצרים 17 שנה? הרי כל אחד יודע לחשב בפשטות, שאם יעקב חי 147 שנה: וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה (פס' כ"ח) – הרי שבמצרים הוא חי והתגורר 17 שנה (17=130(147-.
טעם נאה לכך נותנים פרשנים חדי עין. כזכור קראנו רק לפני שלוש שבתות בתחילת פרשת וישב, כי יוסף היה בן 17 שנה בעת שנחטף בידי אחיו ונמכר לישמעאלים. והנה בפרשתנו יעקב מדבר על 17 שנות שבתו במצרים. ללמדך, שיש כאן עניין של מידה כנגד מידה. 17 מול 17. 17 שנה ישב יוסף בבית אביו והתכלכל מממונו של אביו, ו-17 שנה ישב יעקב במצרים והתכלכל מאוצרותיו של יוסף. זה כנגד זה עשה הא-לוהים. הערבוּת הבין-דורית, אחריות הורים וילדים, היא דו כיוונית. חייב אדם בהזנת ילדיו הקטנים, כשם שהם חייבים בבגרותם בכלכלת הוריהם הקשישים ובדאגה לרווחתם.
את המסר הזה – השראת העַרבוּת הבין-דורית שבפרשה על העַרבוּת והמחויבות לכלל החברה – אנחנו משתדלים ליישם ולהפיץ גם ב'אמונה'. רק השבוע חילקנו אותות הוקרה ותשורה ל-14 מתנדבות ומתנדב בסניפים, כאשר חלק גדול מפעולות ההתנדבות הללו קשור לבני "הגיל השלישי". מתוך פלח חשוב זה של האוכלוסייה (ולא רק) באות גם מתנדבות רבות, המגלמות בהתנהלותן מופת של השתדלות מכל הלב ונתינה וחסד עם הזולת, ובאים גם רבים מאלה שנעזרים בהן בתחומים רבים ומגוונים. כשהנשמה מאירה, כתב הראי"ה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. הזכות וההזדמנות להתנדב ולתרום לחברה ולקהילה מבטיחים דיבידנדים של סיפוק אישי עמוק ושמחת לב, ולנו – כתנועה חברתית – הם מעניקים אור נעים, שתענוג להתכנס תחתיו ולהתהדר בו.

תשע"ד