שאני אתחנן?

משה רבנו התחנן אל ה' לקבל אישור, לזכות לראות את הארץ הטובה אליה הוביל את העם קשה העורף, 40 שנה. הוא סורב, סירוב הרמטי וכואב, ואף על פי כן בחר להרחיב ולספר לעם על תחינתו.
תחנונים היא תכונה, שרובנו אינו מזהה כחיובית. תהליך החיבְרוּת (הסוציאליזציה) שלנו, לימד אותנו לזהות תכונה זו עם עמדה נחותה של כניעה, ויתור והתרפסות.
מרכיב מרכזי נוסף, הכרוך בפעולת התחנונים, הנו התלות. רובנו התנסנו בחוויה זו, בשנות ילדותנו המוקדמות, ולצערי יש שחוו את הפן השלילי שלה במסגרת מערכות יחסים הרסניות. סיכון נפשי, חברתי ואמוני גדול טמון, אם כן, בהפקדת גורלנו ואיכות חיינו בידיו של אחֵר. אולם, משה רבנו, הוא הבין ככל הנראה משהו אחר לגמרי בכל הנוגע לתחנונים, ובפרט לכאלה המופנים כלפי שמים.
אציע תובנה משלי:
מייחסים לר' שמחה בונים מפשיסחא, מראשוני החסידים, את המימרא הבאה: חייב אדם לילך כששני פתקים בכיסיו: על האחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" ובשני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"
האדם המתחנן מניח, להבנתי, שני דברים, בו זמנית:
א. מתוקף ייחודיותו הוא ראוי שבקשתו/רצונו יענה בחיוב.
ב. הוא אינו יחידי ונצחי בעולם.
הידיעה הראשונה, מבוססת על אמונתו העמוקה, של המתחנן, ביכולתו לשנות את העולם ולהביאו למקום טוב יותר, מזה שבו הוא מצוי, בזכות כוחו, כישרונותיו, ידיעותיו, ניסיונו ונחישותו. במקביל, הוא יודע שהעולם מושגח ויגיע אל תכליתו, בדרך כזו או אחרת, בין אם יהיה זה בחייו ובאמצעותו ובין אם לא.
בעת תחינתו, מוסר איש התחנונים את עצמו, ללא מורא, בפני מי שהרשות נתונה בידו, ומבקש, מתוך מודעות לאפשרות שיידחה ויכאב, לזכות ולהצטרף לחוויית הבריאה, התיקון וההשלמה.
רובנו איננו יודעים להתחנן. מסרבים להיות עפר ואפר. שילוב של תחושת אדנוּת יהירה ופחד ממשי להיכחד, מקשה עלינו להתמסר, לפתח תלות, להיכשל, להכיר ולהודות בכך ועל כך שיש "מנהיג לבירה" (בראשית רבה ל"ט), שיביא בעתו ובזמנו את העולם לתיקונו.
תפילת תחנונים הנה ערך חיובי ורצוי ביהדות, ניגוד גמור לתפישה המערבית. משמעה: ביטוי ערני ומתפרץ של רצון וכוח פעולה, לצד מתן אמון בה' ובזולת, והכלה של סופיותנו.
יבחן, כל אחד לעצמו/ה על מה ראוי שיתחנן.
ואתחנן תש"פ