הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)רשת האינטרנט הרחיבה את האפשרויות להכות בסתר, בדרכים שונות ומגוונות. בראש ובראשונה בעובדה שכל אדם יכול לכתוב כל דבר, בלי להזדהות, בלי לאשש את טענותיו, להטיח דברי שווא ושקר, וללא אפשרות של ממש להתמודד עם הדברים שהוא כותב. עובדה זו יצרה את התשתית הבסיסית, בה נהפכו לפני שנים הטוקבקים למקום בו נאמרים הדברים הגרועים ביותר האפשריים. מה שהיה יכול להיות בית המדרש המודרני– האפשרות להגיב על מאמר, לטעון טענות, לחלוק ולהתווכח, להעלות קשיים על עמדה מסוימת, לדחות אותה בנימוקים קבילים וכדומה- הפך לזירת השתלחות, בה התדרדר השיח הציבורי לרמות מודרניות של 'סתר', ולדיוטא התחתונה של שימוש בכוח הדיבור הקדוש לגרועים שבדברים שניתן לומר על אנשים אחרים.
פריצת הרשתות החברתיות רק העצימה תופעה זו. ניתן היה לחשוב כי אלימות השיח ורשעותו מתאפשרת רק בגלל ה'סתר', ורק בגלל האנונימיות המתאפשרת. בטעות היו רבים שצפו שבשעה שלא יהיה אפשר עוד להסתתר, ודברים ייכתבו בצורה מזוהה– נשוב לשפת שיח ראויה, מכוח הבושה, מכוח המצפון, מכוח הביקורת, ומכוח העובדה שאין אדם רוצה להצטייר כגס רוח וכפוגע באחרים. המציאות המרה טפחה על פני צופי העתיד, ומה שהתברר הוא הפוך: אנו מוצאים 'סתר' מסוג חדש, פרדוכסלי– "סתר גלוי". עיקרון זה למדנו בקורס מפי"ם מפי ראש אמ"ן: ניתן להחביא מידע בשתי דרכים– או בהסתרתו (שלעתים עצם מאמצי ההסתרה גורמים לחשיפתו), או בהצפת כמות אדירה של מידע לא רלוונטי וחסר משמעות כך שדברים הולכים בו לאיבוד מעצם מהותם. עם קצת אקרובטיקה ניתן להקיש מעובדה זו על האינטרנט: בשל העובדה שאין ספור פרסומים קיימים ברשת האינטרנט, נולד הצורך להתבלט, לומר את הדברים הפוגעניים ביותר, הסאטיריים והמעליבים, הנועצים חרב חדה בלב אחרים, מתוך השערה שאלה יחוללו את המצופה מהפרסום. והיכן הסתר? הסתר הוא בתחושה, בכך ש"כולם עושים זאת", בכך שהרשת מוצפת בשפה קשה מעין זו, עד שהיא מעניקה תחושה של מחבוא. ברם, כמות הנפגעים עצומה, גם במישור האישי, וגם במישור הציבורי, ולא זו בלבד, אלא שהדברים מונצחים, וקשה למחות את העלבון ולהעלים את המידע השקרי ואת ההתייחסות הרעה.
הדבר מסכן אותנו בשתי רמות. ברמה האחת– עצם העובדה שאנו פוגעים בצורה קשה האחד בשני היא רוע מוסרי, פגם אתי, ועבירה חמורה על מצוות התורה. ברמה השנייה– היא הופכת את החיים לבלתי נסבלים, ודוחה מרשות הרבים הציבורית את אלה שיש משמעות עמוקה לדבריהם. כבר ירמיהו הנביא תיאר את תחושת הבריחה: "מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואעזבה את עמי, ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים עצרת בוגדים. וידרכו את לשונם קשתם שקר, ולא לאמונה גברו בארץ, כי מרעה אל רעה יצאו ואתי לא ידעו נאם ד'. איש מרעהו הישמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך. ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו".
בהתחדש עלינו השנה הבאה, ובשעה שאנו מחפשים את השינוי החשוב שמתאפשר בימים אלה, הבה נפסיק להכות את רעינו בהכאות פוגעניות ועולבות. התנהגות זו אינה מבטלת את פנומן המחלוקת ואת חשיבותו העצומה, אלא את הדרכים שבהם ניתן לשוב ולעסוק בנושאים החשובים ביותר, בלי לנצל את אפשרויות הפגיעה הקשה שהרשת מאפשרת, ובלי לעולל לשני את מה ששנוא עלינו.
(כי תבא תשעז)
