שלא לבייש

מקורו של חג ט"ו באב שחל השבוע [ וקיבל את הכינוי 'חג האהבה'] הוא כבר לפני כ 2000 שנה בתקופת המשנה. וכך לשונה של המשנה במסכת תענית:" אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלים יוצאין בכלי (בבגדי) לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו…".
דווקא בעידן של מותגים, מעמדות חברתיים, תחרותיות, השגיות, ותרבות של 'שופוני' וכו', כדאי לשים לב לרגישות החברתית והאנושית של המשנה ושל חז"ל. באותם ימים טובים של חג ושמחה, לבשו כולם את אותם בגדי לבן, כדי לא ליצור לפחות באותם אירועים חברתיים שהכל נוכחים בהם מעמדות והבדלים חברתיים, וכדי לא לבייש את מי שאין לו או לה בגדים יפים. מקסים ורגיש. כמה טרחו חז"ל לתקן תקנות שמטרתן ותכליתן היא 'שלא לבייש', וכמה קלה היום האצבע על המקלדת בתרבות שהשיימינג הפך להיות חלק ממנה.
סיבה נוספת המופיעה במקורות הקדומים לחג ט"ו באב היא שביום הזה "הותרו שבאים לבוא זה בזה". ההסבר למשפט הזה הוא שעם הכניסה של 12 השבטים לארץ ישראל, בהתחלה, מטעמים של שמירה על הנחלות, יכלו השבטים להתחתן רק עם בני ובנות השבט שלהם. הדבר הזה יצר מתח ופערים בין השבטים השונים, אולם לאחר תקופה קצרה של ההתיישבות וההתייצבות בארץ, ביטלו חז"ל את התקנה הזו, ובט"ו באב קבעו של אחד יכול להתחתן עם על אחת מכל שבט שירצה, ללא הגבלה. זה פירוש הביטוי- 'הותרו שבטים לבוא זה בזה'- ועל כך חוגגים בט"ו באב.
אלפיים שנה חלפו מאז- וכמה הדברים רלוונטיים שבעתיים גם לדורנו, ובמיוחד בעת הזו. כמה אנו זקוקים לרגישות החברתית שלא לבייש איש את רעהו, וכמה אנחנו זקוקים לצאת מהשבטיות, ולהתאחד כל שבטי ישראל זה עם זה.
אלפיים שנות גלות וריחוק פיזי וחברתי של כל השבטים המרכיבים את העם היהודי- גרמו לפיצולים, ריחוק, הסתגרות, ופעמים אף ניכור. זה היה מנגנון ההישרדות של הגלות.
כדי לשרוד בגלות, היה צריך העם היהודי לפתח מנגנוני הגנה והישרדות רבים שהיו הכרחיים לשעתם. היכולת לשרוד כאשר 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים' מצריכה דפוסי חיים שונים ולא טבעיים.
הבעיה היא שגם לאחר ששבנו ארצה במאה השנים האחרונות, והחל תהליך של שיבת ציון ושל חיסול הגלות- המשיכו רבים וטובים לשמור על המסגרת השבטית שלהם- איש איש לשבטו, כאילו לא השתנתה המציאות ההיסטורית, וכאילו אנו לא רואים לנגד עיננו כיצד הגלויות היהודיות ברחבי תבל מתחסלות זו אחר זו- בין אם זה במלחמות, שואות, רדיפות ועלילות דם, בין אם זה בהתבוללות, בין אם זה בגלל מציאות פוליטית, כלכלית או אנטישמית כזאת או אחרת.
אם ט' באב שציינו בשבוע שעבר סימן לנו את הסיבות לחורבן, הרי שט"ו באב מסמן לנו את הדרך לשיקום ולבניין- והדרך היא של רגישות שלא לבייש, ותובנה והפנמה שמשהו קורה בעולם, שהגלות מסיימת את תפקידה ההיסטורי, ושחיבור בין כל השבטים שיבואו זה בזה ויהיו לאחד הוא עכשיו הכרחי והתנאי לקיום, להמשכיות ולהישרדות.
(עקב תש"פ)