פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בני ישראל חונים בערבות הירדן על יד יריחו. אורות הארץ המובטחת מנצנצים מרחוק, על דבשם וחלבם. היעד נראה קרוב מתמיד, "הושט היד וגע בו". אידיליה מרהיבה.
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָש. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".
מראה חלומי. נחלים. מעיינות. פירות משובחים. מחצבי טבע. רווחה כלכלית. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
ומהי תגובת האדם?
בתחילה, זיכרון המדבר, על קשייו ותלאותיו, עוד צרוב בו. הוא יודע איזו דרך עבר. עדיין יודע לברך, להכיר תודה. "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָך".
אבל אז מתחילה הנסיגה. הימים חולפים, שנה עוברת. העתיד נראה ורוד מתמיד. גן העדן הופך להיות מצב של קבע. העבר נשכח, ומקור כל הטוב נמוג ונעלם.
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָ".
אכילה ושביעה (או שמא נדייק ונאמר: סביאה), הון ונכסים, והכל במנות גדושות, לא ח"ו בצמצום: "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה".
ואז מתחילה הנפילה. "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִיש. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".
גבהות רוח וגאוות סרק שמובילות הישֵר לשכחה, לכפיות טובה, לעיוות המציאות. בתחילה בלב, אך ככל שחולף הזמן גם ב"אמירה", בדיבור-פה מפורש, בראש חוצות: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הדרך מגבהות הלב לתרבות ה"שוּפוֹני" קצרה מאד. כוחי ועוצם ידי. ה"היבריס", סכנת הגאווה, אורבת לכל. אדם מתחיל להאמין ש"כוחו ועוצם ידו", הם שעשו לו את החיל הזה. הוא זקוק למכת הֶלֶם משמעותית, כזו שתזכיר לו מיהו, מאין בא ולאן הוא הולך.
האדם בן ימינו הגיע לחלל, כבש מרחבים לא מושגים. יצר פצצת אטום ופיתח טכנולוגיות שבעבר היו נחלת המדע הבדיוני.
אבל רגע אחד של וירוס זעיר, בלתי נראה, שהולך מסוף העולם ועד סופו, מזכיר לו מיהו, מהי שבריריותו, ועד כמה תלוי כל עולמו על בלי-מה. הנדע להפנים את התזכורת שנשלחה אלינו?
(עקב תש"פ)
