על מה האדם צריך להודות לא-ל, על הישגיו או על יכולתו להשיגם? על המימוש או על הפוטנציאל? על ה'חכה' או על ה'דגים'? וגם אם נאמר על הכל, נפקא אחת מינה ודאי קיימת והיא נשוא דיוננו זה. אם אנו מצווים להודות לא-ל על 'הדגים' בלבד, שהרי בסופו של דבר זו התוצאה המיוחלת, לשם מה ה'חכה'? האם נחטא לא-ל אם לא נעשה שימוש ב'חכה'? האם נואשם בכך שאיננו מנצלים את כישרונותינו להישגיות? האם מותר לאדם להתברך בכשרונותיו שהוענקו לו על ידי הא-ל?
נדמה כי התשובה בהירה וזועקת בפרשתנו בשני פסוקים סמוכים. אסור לאדם לכאורה להתגאות אפילו בכשרונותיו ובפוטנציאל שלו: " וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה", אלא – " וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל".
והנה הפתעה!! את הפסוק הראשון מתרגם אונקלוס כך: " ותימר בלבך חילי ותקוף ידי קנא לי ית נכסיא האלין", ואת הפסוק השני הוא מתרגם כך: " ותדכר ית השם א-להך ארי הוא יהיב לך עיצא למקני… ". בפסוק זה מתרגם אונקלוס פעם אחת ויחידה בכל המקרא כח כעצה ולא כחילא. בכל המקומות כח הוא חיל כמשמעותו הפשוטה והמיידית.
מה פשר העניין? עצה אינה כשרון, כוח או מוטיבציה. נדמה כי בכך ביקש אונקלוס להצביע על הקשר המטאפיסי הקיים בין כשרונותיו של האדם לבין החלטותיו המושכלות. אין מדובר על קשר מכני, דטרמניסטי, מחויב המציאות. הטיב לבאר זאת המלבי"ם בכותבו על אתר: "צריך אתה לזכור שגם החיל שאתה אוסף עתה, הגם שנעשה בעוצם ידך והשתדלותך, לא נעשה בכחך, כי הכח הפנימי שיש לך להשיג חיל בעוצם ידך הוא כח מושפע מלמעלה, שכל תנועה הנעשית למטה י"ל מניע ע"י כח עליון..".
נמצאנו למדים כי ניתן להבין את "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", גם כאמירה חיובית ולא כאזהרה לאדם. אולם אין לשכוח כי מקור העצה הוא השם יתברך. כך ממש מבאר הר"נ בדרוש העשירי: " עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (שם יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל…".
(עקב תש"פ)
הכוח החיובי
השארת תגובה