כשאנו מדמים את ה' לאבינו, אנחנו מתכוונים בדרך כלל לתאר אותו כאב רחום וחנון, כדברי התפילה: "אם כבנים, רחמנו כאב על בנים". בפרשתנו משה מדמה את א-לוהי ישראל לאב, אבל למרבה הפלא התנהגותו הפוכה לגמרי מהמצופה מ"אבינו האב הרחמן". הוא אומר: "וְיָדַעְתָּ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ" (דברים ח, ה).
היו מי שפירשו את המילה "יְיַסֵּר" במובן של לימוד מוסר, אולם דברי משה בפרשה מדברים במפורש על כך ש-ה' הוליך את בני ישראל ארבעים שנה במדבר "לְמַעַן עַנֹּֽתְךָ… וַֽיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ". מילים אלה אינן מותירות ספק בכך ש-ה' יסר את בני ישראל גם במובן של ייסורים. איזה מין אבא זה שמייסר את בניו בייסורים? היינו מצפים מאבא טוב שיפנק את בניו, ויחסוך מהם כל סבל, אך אבינו הרחמן לא נהג כך.
נראה שעלינו לרענן את תפיסת ההורות שלנו, והדבר נחוץ ביותר בזמננו, שכן הורים צעירים רבים מבלבלים בין מתן חום ואהבה לבין פינוק. פינוק משמעו לעשות עבור הילד דברים שהוא יכול לבצע בעצמו, לפתור עבורו את הבעיות עם חבריו, לקחת אותו לכל מקום שירצה ולהיענות כמעט לכל בקשותיו. ילד כזה מפתח תחושה של "מגיע לי", הוא לומד לקבל, אך לא יודע לתת, הוא מתקשה לדחות סיפוקים ולפתח איפוק ושליטה עצמית. הוא הופך לתלותי ולא יצירתי, ואינו יודע להתמודד עם משברים ולהתגבר בעצמו על תקלות ותסכולים. הוא מצפה שבעיותיו תיפתרנה על ידי אחרים, וכשזה לא קורה הוא חש מקופח או חסר אונים. בתקופת החופשה הגדולה השנה, שנושקת לחופשות קורונה כפויות, מתחככת עם עבודה מהבית, ומאפשרת מגוון פעילויות מוגבל, הורים נדרשים להשקיע מאמצים מיוחדים כדי להעסיק את ילדיהם מבלי לפנק פינוק מוגבר ומוגזם.
האבא הטוב של בני ישראל הוציא אותם ממצרים באותות ומופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, אבל, כפי שמדגישה פרשתנו, בארץ כנען הם יצטרכו להתאמץ ולהילחם. האב הרחמן אמנם האכילם מָּן, ודאג לכך ששמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה, אבל הוא גם דאג להרעיב אותם ולענותם במידה, כדי שלא יסבלו מפינוק יתר. האבא שלנו, שהוא הכי חכם בעולם, מביא את בני ישראל "אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה… אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ", אבל מזהיר אותם מפני סכנת השפע והמותרות, שעלולים להשכיח מהם את ה', להביאם לשיכרון כוח ולשיגעון גדלות קולקטיבי, ולהמיט עליהם צרות.
רמח"ל מתאר בספרו 'מסילת ישרים' (פ"א) את הניסיונות שאורבים לאדם בעולם הזה ומבהיר "כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד השלווה מצד אחד והיסורין מצד אחד". מתוך התבוננות במציאות החברתית של זמננו ברצוני להוסיף עליו ולטעון שיש זיקה הדוקה בין הפינוק שזכו לו צעירים שגדלו בעולם השפע הבלתי נדלה והחיבוק הבלתי נלאה, לבין יכולת ההתמודדות בעתות שפל ומצוקה. אנו רואים כיום לנגד עיננו אזרחים רבים שחווים מצוקה אמתית וחרדה קיומית. רבים מהם סובלים ממחסור כלכלי ומדאגות על ההווה והעתיד. אולם עם כל האמפתיה מתגנבת ללב מחשבה על כך הדור שנולד לתוך חיים טובים ונוחים, ומשום כך מתקשה להתמודד עם קשיים מתמשכים ומשברים. כיוון שהעתיד צופן לנו מן הסתם עוד ועוד אתגרים לא קלים, חשוב שנגדל את הדור הבא עם הרבה חום ואהבה, אך עם פינוק נכון ובמידה.
(עקב תש"פ)