טמא ולא טמא – בו זמנית. הכיצד?

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן: וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". בית טמא מטמא את כל הכלים שבתוכו. נשאל כעת: באיזה מצב היה הבית טרם בואו של הכהן? רציונאלית, הוא יכול להיות באחד משני מצבים בלבד: טמא ולא טמא.

אם כך, הפסוק ממש לא ברור. אם הבית נגוע בצרעת, כל הכלים נטמאו עוד טרם הגעתו של הכהן. הם יישארו טמאים גם עם הוצאתם, מדוע, אם כן להוציאם? אם הכלים בתוך הבית טהורים, למה לפנותם טרם בואו של הכהן?

המוצא היחיד לקושי זה הוא הקביעה ה'בלתי הגיונית' בעליל, שלפיה הכלים בבית טהורים ולא טהורים בו זמנית. מצב זה מזכיר לנו מעט את יסודותיה העממיים של תורת הקוונטים.

על פי מכניקת הקוונטים, אם התוצאה של אירוע לא נצפתה, היא קיימת במצב של סופרפוזיציה, כלומר, נמצאת בכל המצבים בו זמנית. 'החתול של שרדינגר', הוא הניסוי המחשבתי המתאר מציאות זו.

באנאלוגיה, לפני שהכהן מגיע לבית הוא נמצא בסופר-פוזיציה של שני מצבים – טמא וטהור בו זמנית. כאשר הכהן מגיע לבית, הוא גורם לקריסת פונקציית הגל – התכנסות של הבית לאחד משני המצבים. אם הכהן קובע שהבית נגוע, הבית הופך מייד להיות טמא, ובאותו רגע הוא מטמא את כל הכלים. הופעת הכהן הינה הפרמטר המשפיע על התוצאה. כדי להציל את הכלים מטומאה אפשרית זו, מצווה הכהן לפנות את כל הכלים לפני שפונקציית הגל קורסת.

גם לתיאוריה פיסיקלית זו יש קושי: מדוע הכלים נשארים טהורים? היה אפשר לצפות, שכאשר הבית נמצא בסופרפוזיציה בין מצב טהור למצב טמא, גם הכלים נמצאים באותה סופרפוזיציה, וגם פונקציית הגל שלהם תקרוס לאותו מצב!

ובכן, רש"י בא לעזרתנו, כרגיל: "כל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה… אם לא יפנהו, ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה? אם על כלי שטף – יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין – יאכלם בימי טומאתו; הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה".

רש"י בפשטות אומר: בית שנמצא בסופרפוזיציה אינו מטמא כלים. מי שיצר את המציאות של תורת הקוונטים הוא אותו גורם עצמו שהתיר לעם ישראל את כלי החרס טרם בואו של הכהן לבחינת הטהרה של הבית.

(מצורע תשפ"ב)