הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)לא רבים, אפילו מקרב בני התורה, מכירים כראוי את שמו של מקים עולה של תורה לפני כמעט מאתיים שנה, הגאון ר' עבדאללה סומך. הלה, ראש חכמי בבל ומייסד אחת הישיבות הפוריות והמשפיעות על העם היהודי בעת החדשה, מדרש בית זליכה, הפך את יהדות בבל לאימפריה של תורה וחכמה.
מאחר שהיו לו קשרים איתנים עם בעלי הון מיהדות בבל, תמך וקידם את המובחרים שבצעירי הדור, וייעד אותם לתפקידי גדולי הדור ומוריו. את המובחרים שבמובחרים אף השיא לאחיותיו הצעירות. כך זכה לשני גיסים דגולים – ר' יוסף חיים, ה"בן איש חי", ור' אליהו סלימן מני, רבה החשוב של חברון.
על הבן איש חי נכתב רבות, ואילו על גיסו הצנוע והסגפן לא רבים יודעים, ולכבוד חגה של עיר האבות נרחיב קמעא על אודותיו. הרב מני (1899-1821 למניינם), אף הוא נצר למשפחה עתירת נכסים של יהלומנים, עלה לארץ הקודש לפני מלאת לו שלושים וחמש, ומטרתו המובהקת לאורך כל חייו ובפרט בעלייה הייתה לתקן את צער השכינה ולהקימה מעפרה. במשך כמה שנים היה מתלמידיה המובחרים של ישיבת המקובלים "בית אל", והיה לתלמידו המובהק של היר"א, ר' ידידיה רפאל אבולעפיה, ראש הישיבה.
לאחר מכן שימש שנים ארוכות כרבה של קהילת חברון, במשך רוב שנותיו ללא קבלת תמורה. את מפעלו הספרותי הכביר לא זכו בני דורו לראות בשלמות, וגם כיום לא כל כתביו זכו לראות את מכבש הדפוס (ארגזים שהכילו למעלה ממאה חיבורים שלו בכתב יד נפלו בשבי הירדני עם כיבוש העיר העתיקה, בתוך ישיבת פורת יוסף. הכיבוש הערבי הנאור, שהתייחס ביקר הראוי למשכיות החמדה וקדשי ישראל החריב גם אוצר בלום זה, וחבל על דאבדין ולא משתכחין).
למרות זאת, אין להתעלם מכמה מחיבוריו החשובים, ובראשם שו"ת תנא דבי אליהו (יצא לאור בירושלים תשנ"א), שו"ת מעשה אליהו (ירושלים תשל"ח), ספר המוסר הקבלי כסא אליהו (ירושלים תרכ"ה), קרנות צדיק על תיקון חטאות נעורים (בגדד תרכ"ז), ושני כרכי זכרונות אליהו בהלכה (ירושלים תרצ"ו).
החיבור היקר והקטון שהותיר אחריו הרב מני, שכולל את מנהגי בית הכנסת "בית יעקב" בחברון, אותו ייסד על פי מסורת מקובלי "בית אל", מרתק במיוחד (יצא לאור במקור כחלק מספר שיח יצחק, ירושלים תרס"ב. מהדורה חדשה הוציא לאור הרב יעקב משה הלל בשנת תשנ"א).
בחיבור זה, שמגולל את סדרי התפילה ועבודת ה' שהנהיג במקום, חושף רא"מ מנהג קדום, שהונהג בחברון ביום ל"ד בעומר (פרק ז, סעיף נה): "יום ל"ד לעומר, אין אומרים בו וידוי, לפי שבעיר הקודש חברון תו"ב יש להם יום הנס".
מועד זה, י"ט באייר, הוא התאריך בו רגילים בני חברון לציין את "פורים אברהים-פחה". כך כתב זאב וילנאי, בספרו הנפלא אגדות ארץ ישראל, ירושלים תש"ל, חלק א, עמ' 183):
"בראשית המאה התשע עשרה, עלה על ארץ ישראל איברהים פחה המצרי וכבש את ארץ ישראל וסוריה מידי התורכים. איברהים פחה היה בנו של מוחמד עלי מושל מצרים המפורסם, אבי משפחת המלוכה של מצרים החדשה.
איברהים פחה משל ביד חזקה והטיל מסים כבדים על תושבי הארץ. הם מרדו בו ואתם גם אנשי חברון המוסלמים הנודעים בעוזם ובאומץ רוחם. איברהים פחה אסף עשרים אלף איש ויעלה בשנת תקצ"ד (1834), על חברון ויכבוש אותה וירשה לאנשיו לשלול ולבוז את בתיה כאות נפשם במשך שלושה ימים. ויברחו רבים מהערבים אל רחובות היהודים וימצאו מקלט בבתיהם. וילשינו לפני אנשי איברהים פחה ויאמרו שהיהודים מחביאים את המורדים. ויבואו חיילות איברהים פחה ויאמרו לפרוץ גם אל שכונת היהודים ולנקום בהם.
פחד מות תקף את היהודים המסכנים, כשהתקרבו אנשי הפחה אל גיטו היהודים ויאמרו לפרוץ אל תוך סימטאותיה הצרות והמעוקלות. והנה התרחש נס ופקודה באה מאת הפחה לבלתי הכנס לתוך שכונת היהודים.
ותבוא אורה ושמחה ליהודים ויעשו את יום הנס הזה בחברון, ביום י"ט באייר תקצ"ד, ליום חג משתה ושמחה, ויקראו לו פורים איברהים פחה. ויחוגו אותו במשך דורות אחדים.
מעל פתח בית הכנסת אברהם אבינו אשר בחברון קבועה טבלת שיש ובה חרותים לזכרון ימי הנס שהיו בחברון, והראשון הוא יום י"ט אייר.
ההמון הספרדי דובר לאדינו היה קורא ליום הזה בספרדית, אגמה גראנדה- השוד הגדול שהיה צפוי להם והם ניצלו ממנו בנס".
מקור הדברים בכתבה של יוסף מיוחס בבטאונו של רא"מ לונץ, ירושלים, משנת תרע"א.
אגדה נוספת תולה את ההצלה של יהודי חברון בלא אחר מאשר שאול פרחי. הלה, כך על פי האגדה, היה יד ימינו של אברהים פחה במסעו הצבאי בארץ ישראל. הוא זכה למעמדו מתוקף היותו בנו של הצדיק הדגול, הלוחם החכם חיים פרחי, עוזרו של הקצב אל-ג'זאר מעכו, ואדריכל התבוסה של צבאות נפוליאון בנסיון לכבוש את העיר. כאמור, האגדה תולה בשאול בנו את הצלת אברהים פחה ערב הקרב על חברון, ובתמורה הוא זכה להצלת יהודי העיר.
אין לדעת מה שורש האמת בסיפור, אך זכרון הנס נחקק לעד, גם בקרב רבני חברון, שזכתה ב"ה לעדנה מחודשת בעשורים האחרונים.
(חיי שרה תשע"ו)
