פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעשה דינה בשכם זכה להרבה פירושים, בעיקר לעניין הענישה הקולקטיבית שבסופו והשלכותיה לימינו. אכן, גם ראשיתו של המעשה דורשת שימת לב, ובמדרשי חז"ל כמו גם בפרשנות המקרא המסורתית הוצעו לו הסברים שונים שיש להם השלכות לא רק לשעה אלא גם לדורות, כאן ועכשיו.
בראשית המעשה מובלטת "יציאתה" של דינה: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". מה פשר "יציאה" זו? מה הייתה מטרתה? האמנם הוריה של דינה, יעקב ולאה היו מודעים לה? ואם לא, מדוע מדגיש הכתוב את שמם בראש המעשה? והכיצד זה התגלגלה דינה דווקא לחברתו של שכם בן חמור החוי נשיא הארץ?
לפי תיאורו של יוסיפוס (קדמוניות היהודים א, כא, א), דינה הלכה מיזמתה אל החגיגה שחגגו אנשי שכם, ואילו בספר הישר (וישלח סג, א-ב) נאמר שדינה יצאה בחברת שאר בנות ביתו של יעקב ולא יצאה לבדה. ובפרקי דרבי אליעזר הוסיפו שדינה אכן ישבה בביתה, כדרך בנות ישראל ה"כשרות והצנועות", אלא ששכם בן חמור הביא נערות משחקות והציבן מחוץ לביתה כשהן מתופפות בתופים על מנת למשוך את שימת לבה.
עיון במדרש ובדברי פרשני המקרא מלמד שכמו במקרים רבים אחרים, גם כאן ניתנו למעשה פרשנויות סותרות. יש מהם שדורשים אותה לגנאי, שהייתה "יצאנית בת יצאנית" (ובניסוח חריף ומפורש יותר במדרש: זונה), בת לאה שעליה נאמר "ותצא לאה לקראתו (ל, טז)", ועליה משלו את המשל: "כאמה כבתה" (יחזקאל טז, מד). לפי מדרש זה (בר"ר פ, א), דינה נשאה מעין "צופן גנטי" של יצאנות, וחלק מן האשמה התלויה במעשה האונס נתלה בה, בקורבן, ולא בעבריין האנס. גישה זו, התולה בקורבן ולא בעבריין – את האשם, ולו באופן חלקי, במעשה האונס, זוכה ובמידה רבה של צדק, לביקורת חריפה אצל קרימינולוגים בני ימינו.
גם הנצי"ב מתייחס בפירושו "העמק דבר" בשלילה למעשיה של דינה, ומפרש את 'יציאתה' לשלילה: "ותצא מחין ערכה וכבודה, שנכנסה לראות במחול ובשמחת בנות הארץ ויציאה חוץ מגדר הראוי מיקרי יציאה".
גם מדרש לקח טוב רואה ביציאתה של דינה פרצה הקוראת לגנב, ומדמה אותה למי שהיה מהלך בשוק וחתיכת בשר גלויה בידו, ראה אותה הכלב והיה מהלך אחריה עד שחטפה ממנו. כך הייתה דינה יוצאת 'לראות ולהיראות' (הכתיב המקראי, חסר הניקוד, מאפשר למדרש לפרש שדינה לא יצאה רק "לראות בבנות הארץ" אלא גם להיראות בבנות הארץ, שיהו הכל סוכין ביופייה), ראה אותה שכם וחטפה, ואף על פי שהייתה רכה בשנים אנס אותה כחיה טורפת.
לעומת גישות אלה שתולות את האשמה, ולו כאשם תורם, במעשיה של דינה, ישנם מפרשים שנוטים לה יותר חסד ומטילים את האשמה על הפיתויים שהוצבו בפניה או על חוסר הרגישות של הוריה שהביאו אותה "לצאת בבנות הארץ". כך, למשל, מפרש בעל "הכתב והקבלה", רבי יעקב צבי מקלנבורג, שדינה יצאה לראות באופן מלבושיהן ותכשיטיהן, של "בנות הארץ", כדרך הנערות. לפי פירוש זה, הוריה, יעקב ולאה, היו צריכים להיות ערים לצורך אנושי זה והיה עליהם לנקוט באמצעים הדרושים לכך ש"יציאה" זו תיעשה באופן שמצד אחד ייתן מענה לצרכיה של דינה אך מצד שני ימנע אותה מן הנפילה לידיו של שכם ומן הטראומה שלאחריה.
גם המדרש אינו מסתפק בתליית האשמה בקולר דינה ותולה את האשם גם באביה יעקב: וכי מה גרם ליעקב שנענש בצרת הבת? שבשעה שהיה מתווכח עם לבן, אמר ללבן: "וענתה בי צדקתי ביום מחר". אמר לו הקב"ה: "אל תתהלל ביום מחר". מחר בתך יוצאת ומתענה. באופן דומה, מציע מדרש קהלת (י, ח) לומר שיציאת דינה התרחשה "כשהיו אביה ואחיה בבית המדרש".
מעבר למסרים הישירים והעקיפים בדבר אשמה של דינה, יש כאן, ולו באופן סמוי, כתב אישום כנגד יעקב אבינו ובניו. יעקב נתגאה והיה בטוח שלנוכח צדקתו "לו זה לא יקרה". יעקב ובניו 'מתפלפלים בבית המדרש' ושוכחים לדאוג לבת הקטנה שנותרה חוצה לו. הקב"ה מתרה בו שלא "יתהלל", וכביכול אומר לו: היזהר בצדקותך, זה יכול לקרות גם במשפחות הטובות ביותר. התבוננות בתולדות חייהם של גדולי ישראל מלמדת שהגייתם בתורה בבית המדרש יומם ולילה, גדלותם בתורה, צדקתם ומעשיהם הטובים לא הייתה בהכרח ערובה לכך שגם ילדיהם ילכו בדרכם. מלאכת החינוך מצריכה מאמץ מתמיד והשאננות היא אחת מאויבותיה העיקריות.
מסר רלוונטי לא פחות לימינו עולה ממדרש נוסף שתולה את אונס דינה בניסיונו של יעקב אבינו למנוע ממנה כל מגע עם העולם החיצון. "בשעה שפגש את עשו אחיו, נתן יעקב את דינה בתיבה ונעל בפניה. אמר: הרשע הזה עינו רמה, שמא יתלה עיניו ויראנה ויקח אותה ממני. אמר לו הקב"ה: אתה מנעת את חסדך מרעך, היא תינשא לאיוב שאינו לא גר ולא מהול. לא ביקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת לערל. לא ביקשת להשיאה לעשו דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור". הווי אומר: לעתים הכבדה יתרה מהווה תמריץ חינוכי שלילי ומשיגה את התוצאות ההפוכות. בדרך החינוך יש ללכת ב"שביל הזהב", להימנע מקיצוניות יתר ולתת את הדעת למקום ולזמן.
וישלח תשס"ו
