הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בפתח פרשתנו מתארת התורה את לידת יעקב ועשיו ואת מכירת הבכורה ליעקב: "ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי. וגו'. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וגו'. וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב. וגו'. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקום וילך ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כה כט).
עשיו החוזר מן השדה רעב, עייף ומותש (פיזית ונפשית, כמיואש מחייו), מצטייר בכתובים כקצר רוח, המבקש מענה מיידי לצרכיו העכשוויים, גם אם הם על חשבון העתיד. נזיד עדשים 'עכשיו', גם במחיר איבוד זכויות הבכורה 'לעתיד'.
יש לתמוה על המשא ומתן למכירת הבכורה, וכי 'תואר' בכורה, שהיא ענין מולד, יכול להיות נסחר ונמכר? (הטור הארוך בראשית כה לא).
יש שפרשו שהמשא ומתן היה על הזכויות העתידיות של קנין וירושת ארץ ישראל שנגזרות מהבכורה. "כי הבכורה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (בראשית יב ז) והיה לעשו ליטול פי שנים בארץ כנען, וקנאה אבינו יעקב ממנו". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית כה לא).
כלומר, שאלמלא יוזמתו הפעילה של יעקב ב'מכירת הבכורה' הייתה ארץ ישראל עלולה להתחלק ב'תכנית החלוקה': שליש ליעקב וזרעו, ושני שליש לעשיו וזרעו. מדוע עשיו היה מוכן למכור ליעקב את בכורתו ואת זכויותיו העתידיות על הארץ?
קוצר רוחו של עשיו מגלם גישה של 'עכשוויזם' וקוצר רואי המחשיב רק את מה שניתן ליהנות ממנו כאן ועכשיו. "ירושת ארץ ישראל תלויה בבכורה, והירושה אינה באה עד לאחר ארבע מאות שנה, כדכתיב: 'ועינו אותם ארבע מאות שנה'. וכתיב: 'ודור רביעי ישובו הנה', והואיל ואיני חי עד אותו הזמן היינו 'הנה אנכי הולך למות', מה ריוח יש לי בה, ומה אני מפסיד למוכרה, ולמה זה לי בכורה, אם הייתי חי עד אותו זמן שאני בעצמי אירשנה לא הייתי מוכרה" (חזקוני בראשית כה לב).
בימי יצחק ואברהם שולטים בארץ עמי כנען, עמים חזקים ויציבים. בפסוקים הבאים הקב"ה חוזר על ההבטחה לירושת הארץ: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. וגו'. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל" (בראשית כו ג). עשיו כופר במימוש ההבטחה האלקית שתתממש רק בעתיד הרחוק, ותאפשר לזרעו לזכות בירושת הארץ. "כי לא היה עשו מאמין שהקב"ה עתיד ליתן הארץ לזרע אברהם, לפיכך מכרה בנזיד עדשים. וכו'. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, אבל בדבר עתיד לא היה מאמין" (פסיקתא זוטרתא שם לב).
יעקב היה חדור באמונה ובעל מחשבה הצופה פני עתיד, לטווחים רחוקים. הוא מכיר בערך של ארץ ישראל, ויש לו אורך רוח, סבלנות ואמונה גדולה בהתממשות ההבטחה האלקית על ירושת הארץ לזרעו. אמונתו הייתה מוצקה, למרות שעמים חזקים ויציבים שולטים בארץ והמציאות סביבו מקשה להבין כיצד היא עתידה להשתנות וכיצד ההבטחה תתממש. אולם יעקב אינו ממתין להתממשותה בחיבוק ידיים. הוא פועל בצורה אקטיבית, ככל שידו משגת, כדי להבטיח את ירושת כל הארץ בשלמותה, לזרעו.
כאז כן היום אנו חווים את המורכבות ביחס לירושת הארץ. בדורנו זכינו לראות בשיבת העם היהודי לארץ ישראל ובחידושה של הריבונות היהודית, למרות שהדבר נראה לדורות הקודמים בלתי מציאותי ושרק נס שמחוץ לסדרי הטבע יוכל לחוללה. אולם תהליך זה לא הושלם, ולא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד המציאות בארץ עשויה להשתנות. אולם ממורשתו של יעקב למדנו שארץ ישראל מצריכה אורך רוח, סבלנות, ואמונה גדולה. סבלנות זו אינה פוטרת אותנו מליזום ולעשות כל מה שביכולתנו, לדורנו ולדורות הבאים.
(תולדות תשע"ו)
