ד"ר יצחק קניגסברגסימני שאלה מרחפים מעל לקיחת הברכות במרמה על ידי יעקב אבינו, ברכות שנועדו לעשו אחיו. הדמות הטראגית במחזה זה היא יצחק אבינו, כמתואר בפסוקים הבאים: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז'). את המגבלה הזאת ניצלה רבקה, שדחפה את יעקב בנה האהוב לעשות מעשה ולזכות בברכות של יצחק. לאחר הכנת המטעמים ולבישת מעיל הציד של עשו, ולאחר עטיפת ידיו החלקות בשכבה שעירה, בדומה לידי עשו: "וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי" – כיון שדבר ואמר לו אבי, נסתפק בקולו לפיכך שאלו מי אתה (רד"ק). סביר להניח שאם עשו היה נכנס, יצחק לא היה שואל: "מי אתה"? המשך הדיאלוג ביניהם עוד הגביר את הספקות אצל יצחק: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי" וגו'. כיון שחוש הראיה שלו היה פגום, יצחק השתמש בחוש השמיעה כדי לתהות על קנקנו של הנכנס, ופנה אליו בשאלה מכשילה: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי"? יעקב חשף את זהותו בתשובה: "וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי" – "תחלה נסתפק ורצה לבדקו בקול, ובמאמר הראשון לא הרגיש עדיין שהוא יעקב, ועל כן אמר ויאמר יצחק אל בנו, ואח"כ נתן לבו היטב אל קולו ואל דבריו שהיו דברי יראה ואמונה והכיר שהוא יעקב, על זה אמר ויאמר אל יעקב, ולכן נסה הדבר ע"י חוש המשוש שיברר יותר מן הקול" (מלבים): "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". יצחק המשיך לשאול את בנו: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו"? והתשובה הייתה: "וַיֹּאמֶר אָנִי". יצחק הספקן החליט לבדוק את בנו תוך שימוש גם בחוש הטעם: "וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתּ". הוא לבטח הכיר את טעם מטעמי עשו, ורצה לבדוק התאמה בין טעמי המטעמים. כנראה שיצחק נשאר עדיין ספקן, ולכן הוא עשה שימוש בחוש הריח כדי לבדוק אותו. לאחר הבדיקה הוא החליט לברכו: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' " (שם) .
בחיי היום יום אנחנו משתמשים בחמשת החושים הקלאסיים: ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח כדי לקלוט גירויים מהסביבה.
חוש הריח והטעם הם חושים כימיים מכיוון שהם מסוגלים לזהות חומרים באמצעות קולטנים כימיים. חוש המישוש והשמיעה זהים בעקרון פעולתם, היות ששניהם חושי לחץ, הבנויים מקולטנים המזהים הפעלת לחץ עליהם. בשמיעה מפעילות תנודות האוויר (הנקראות "גלי קול") לחץ על שעריות זעירות באוזן הפנימית. חוש הראייה מתבצע בעיקרו על ידי קולטני אור, הנמצאים ברשתית העין. החושים השונים מבוססים כולם על סוג מיוחד של תאי גוף – תאי החוש. מה שמיוחד בתאי החוש, ומגדיר אותם ככאלה, הן שתי תכונות: רגישות גבוהה לסוג מסוים של גירוי, והיכולת לתקשר עם מערכת העצבים שמעבירים את האותות לתחום ההכרה ולמוח, לעיבוד וזיהוי הגירוי לתופעה ממשית. (מראה, צליל, טעם, ריח, קור , חום וכו')
יצחק עשה שימוש בארבעת חושיו הבריאים, כדי לערוך זיהוי ביומטרי למגיש המטעמים.
השאלה העולה מסוף המחזה היא: האם יצחק ידע שמדובר ביעקב או ששוכנע שהיה זה עשו? מפשוטו של מקרא עולה שהוא חשב שזה עשו ולכן "ויברכהו", אבל ייתכן שיצחק השתמש בחוש השישי (אינטואיציה, קול פנימי, תחושות בטן), שקבע שהמדובר אולי ביעקב?! על השאלה: אם כן, מדוע "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" כאשר עשו נכנס עם מטעמיו? אפשר לענות, שייתכן שיעקב חשב שבין יעקב לעשו נרקמה גם כאן עסקת חליפין, בדומה לעסקת מכירת הבכורה על דעתו של עשו. משנוכח לדעת שאין כאן עסקה, הוא נחרד מהסכנה שנשקפה ליעקב מידי עשו.
(תולדות תשע"ו)
