הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)כמה מופלאה ורבת אצילות היא מידת הרחמים והחמלה. ביכולתה להבקיע את החומות הגבוהות והעבות של ה'אני' הרואה רק את צרכי עצמו, לגלות אמפתיה והזדהות עם סבלו וצרכיו של הזולת, ולגרום לאדם לוותר מעצמו כדי לתת ולהעניק לזולתו.
מידת הרחמים והחמלה האנושית הינה שיקוף של מידת הרחמים האלוקית שעומדת ביסוד הבריאה וקיומה. "שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין" (רש"י בראשית א א).
על שמה קרויים י"ג מידותיו של הקב"ה (ראש השנה יז ב), 'י"ג מידות של רחמים'.
החמלה והרחמים האנושיים כלולים במצווה להדמות למידותיו של הקב"ה: "היא שציוונו להדמות בו יתברך לפי יכולתנו. וכו', ובא בפירוש זה: 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון' (סהמ"צ לרמב"ם עשה ח).
בניגוד לביקורת של הוגים מהמאה הקודמת, התורה אינה מתכוונת לרגשי רחמים וחמלה שבאים מתוך חולשה ('מוסר של עבדים'), מאי יכולת לראות בסבל הזולת ומרגשי אשמה, אלא מתוך עוצמה של טוב פנימי, מבחירה יזומה לחוש את ההזדהות עם סבל הזולת וצרכיו. הרחמים אינם באים מתחושת עליונות על הזולת הנזקק ('מוסר של אדונים'), אלא מתחושת שותפות, שייכות וערבות הדדית.
מצוות שילוח הקן שבפרשתנו הינה 'בנין אב' לסוגיית 'טעמי המצוות' בכלל, ולמידת הרחמים והחמלה בפרט. "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך וגו'" (דברים כב ו-ז). המבקש לקחת מן הקן את הביצים או האפרוחים חייב לשלח תחילה את האם, ולא לקחתם בנוכחותה.
בפשטות ניתן לבאר שהמצווה לשלח את האם נובעת מתוך רחמים וחמלה, למנוע מן האם את הצער הטבעי על לקיחת פרי בטנה. אולם מהמשנה משתמע ההיפך: "האומר (בתפילתו א.ש.) על קן צפור יגיעו רחמיך, וכו', משתקין אותו" (ברכות ה ג). בגמ' הובאו שני טעמים לכך: "חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות" (ברכות לג ב). דהיינו, אין להתפלל לקב"ה שירחם עלינו כשם שהוא מרחם על "קן ציפור" מפני שאין לומר שהמצוה נובעת ממידת הרחמים.
הרמב"ם מפרש שהדעה האחרונה היא דעתו של מי שסובר שאין לתת טעם למצוות, ואילו הוא סבור שהלכה כמי שסובר שיש לתת טעם למצוות (מו"נ ג מח), וטעם המצווה הוא רחמי התורה על האם: "אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, וכו'. וזה הטעם גם כן ב'שילוח הקן', וכו', וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים. וכו'. ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם" (שם, וראה בפיהמ"ש שלכאורה סותר א"ע).
אולם הרמב"ן חלק עליו וסבר שהכוונה במצווה לחנך את האדם לרחמים על הבריות: "כי הטעם וכו' לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם וכו'. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם" (רמב"ן דברים כב ו).
ככל שאדם גדול מחברו כך התביעה ממנו לרחמנות ולחמלה גדולה מחברו. רבי נתבע ובאו עליו יסורים על אשר לא ריחם כדבעי על עגל המובל לשחיטה ותיקונו היה ברחמים על עכברים שמשרתיו רצו להורגם (בבא מציעא פה א, ירושלמי כלאים מב א).
מה בין מידת הרחמים למידת החסד, שנראית דומה לה? עפ"י הקבלה מידת החסד גבוהה ממידת הרחמים. היא מידה ללא גבול, ואילו הרחמים היא מידה מכריעה וממצעת בצורה מידתית בין חסד לדין. מכאן שביסוד הרחמנות והחמלה יש מרכיב של מידתיות שחייבת לבוא לידי ביטוי בהתנהלות, שכן "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני רמז קכא). "שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהיה הקיצוניות מזיקתה" (אגרות הראיה ח"א כ).
הרחמנות אינה רק מידה פרטית מידה זו מאפיינת את עם ישראל כקולקטיב: "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב ב). היא אחד מסימני ההיכר שלה: "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט א). גם המבנה החברתי של עם ישראל בנוי על הרחמים, החמלה והסולידריות עם החוליות החלשות בחברה ועם הנזקקים, ולא על הישרדות ועליונות השכבות החזקות. הוא הדבק החברתי שמחבר את הקצוות שבה ומחזק את החוסן הלאומי.
(כי תצא תשעו)
