צופן העתיד – שבין ישראל לעמים

שנוולד
את הפתיח לפרשתנו יש לנתח כהמשך של סוף הפרשה הקודמת. עשיו הולך מפני יעקב, מארץ ישראל להר שעיר שבארץ אדום. בכך מסתיים המפגש ההסטורי בין יעקב לעשיו, כאשר ידו של יעקב על העליונה. עשיו שבא להתעמת עם יעקב, לצבאו היה יתרון כמותי ניכר על יעקב, ולבסוף הוא נסוג לביתו. המפגש הזה הינו המודל לעתיד, למערכת היחסים שבין עם ישראל לבין זרעו של עשיו. "'וישב יעקב' – הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה ייכנס כל הפשתן הזה?! היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו! כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה: 'אלה תולדות יעקב יוסף' וכתיב: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם" (רש"י ישן בראשית לז א). היתרון הכמותי של עשיו מרתיע, שמא לא יהיה ניתן לנצח ולשרוד מפני עשיו, אולם בבוא היום יתברר שהעוצמה הכמותית של עשיו היא בבחינת גמל עמוס בפשתן, וזרעו של יעקב, קטן הכמות, שהוא בבחינת ניצוץ קטן, ינצח ויכלה אותו!
המסר הזה מוצפן במסר של חג החנוכה. "גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ – חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור!" (משנה בבא קמא סב ב. שבת כא ב). לא מקרה הוא שהמשנה בחרה להמשיג את ההלכה דווקא בנר חנוכה ששורף את הגמל ופשתנו. נר חנוכה נועד לפרסם את הנס המופלא של נצחון החשמונאים המועטים חסרי הנשק והידע הצבאי, שניצחו את הצבא החזק ביותר בעולם באותה עת עם הציוד המשוכלל וההכשרה הצבאית הטובה ביותר. ניצחון זה החזיר את העצמאות המדינית לעם ישראל "יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם חנוכה ג א). המסר העתידי של חג החנוכה הוא שעם ישראל הקטן שגלה לבין האומות רבות הכוח והעוצמה, ונאנק תחת שלטונם, עתיד לנצח ולחזור להיות עם עצמאי. עקרון זה גם מוצפן בהשוואה של בית שמאי בין דין נרות חנוכה לבין פרי חג הסוכות. על פי בית שמאי המהדרין מדליקין בלילה הראשון שמונה נרות "ומכאן ואילך פוחת והולך" (שבת כב א). אחד הפירושים לכך בגמרא הוא משום שהנרות הם כנגד שבעים פרי חג הסוכות שפוחתים והולכים (ביום הראשון מקריבים ארבעה עשר פרים, ולמחרת שלשה עשר וכו'). שבעים הפרים הם כנגד שבעים אומות העולם שעתידים לפחות וללכת לעתיד לבוא.
בספר חשמונאים מתואר שלאחר הניצחון על היוונים חגגו את הניצחון במקדש, במקום חג הסוכות של אותה שנה שלא התאפשר לחגוג אותו, הכוהנים החשמונאים חגגו אותו בלולביהם ובאתרוגיהם (עי' ב'ערוך השולחן' או"ח תר"ע ה, תרפ"ג א).
מכאן הקשר שבין הלכות חנוכה לבין הלכות חג הסוכות. (גובה הנרות, עשרה טפחים כגובה הסוכה, ולא מעל עשרים אמה, כגובה הסוכה, שמונה ימי החג ואמירת הלל שלם כבחג הסוכות, וחובת סיפור הניסים בחנוכה בדומה לדין "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו'", (קצור שו"ע סי' קלט). הלולבים והאתרוגים בסוכות הם האות לניצחון של עם ישראל על האומות, הדומים לכידונים, חרבות וכלי מלחמה. (מדרש תהלים יז,תנחומא אמור סי' כז). שכן האומות תולים מבטחם וניצחונם בנשק של ברזל בלבד ועם ישראל משתמש בנשק של ברזל, אולם הוא שם מבטחו בקב"ה וברוח הלחימה.
לאורך הדורות היה צורך להצפין את המסר הזה, שכן היה חשש שאומות העולם יתנכלו בשל כך לעם ישראל, יראו בכך קריאת תגר על שלטונם, ויחשדו שעם ישראל מצפה ליום שינצחם. על כן גם לא נכתבה מסכת מיוחדת לחג החנוכה, והלכותיה ומסריה רוכזו במסכת שבת ובמקומות אחרים בש"ס. וכן לאורך הגלות ניתן בחנוכה דגש על נס פך השמן שהאפיל על נס הניצחן במלחמה (עפ"י אור הגנוז לנזיר זצ"ל).
(וישב תשע"ו)