שבת נגישות

הסתכלו סביבכם. כמה אתה מצליחים לראות את הקשיים שיש לחלק מהקהילה לגשת לכל מה שבית הכנסת מציע: כמה לא שומעים טוב ? כמה מתקשים לראות את האותיות הקטנות בסידור ? כמה אינם יכולים לרדת לקידוש באולם למטה בשל קשיי תנועה או נשימה ? כמה נשים מסתבכות בעליה במדרגות עם התינוקות והעגלות ? כמה מלכתחילה אינם באים לבית הכנסת ובשל כך אין אנו רואים אותם ? ועוד ועוד. מחשבות על כל אלו חושפות את העובדה שיש יותר ויותר בעיות נגישות ממה שנראה לנו במבט ראשון. הקהילה מתבגרת ומזדקנת; לבני אדם שונים יש מוגבלויות שונות; ואילו רשות הרבים הציבורית אינה רגישה לכל אלה.
יום הנגישות הבינלאומי שחל השבוע הוא תוצאה של שני דברים. ראשון בהם הוא המודעות ההולכת וגוברת לחוסר הצדק וההתחשבות שבנגישות המסויגת. אין מדובר בגישה של חסד ושל צדקה כלפי המתקשים, אלא בגישה הולכת וגוברת, המתאימה הרבה יותר לדרכה של תורה, והיא של חובה פשוטה לאפשר לכל אחד ליהנות מכל ההיבטים של שותפות בקהילה. בד בבד עם החמלה והסולידריות מדובר במשאבים השייכים לכולם, ולכולם מגיע להיות שותפים בתפילה, בקידוש, ובשאר אירועי הקהילה. שני שבהם הוא היכולת לנצל את הכפר הגלובלי הקטן להעלות בגדול את הנושאים האלה לסדר היום ולתשומת הלב. אמנם, בשל המשמעות הבינלאומית של הדברים מדובר בתאריך לועזי (3 בדצמבר), ואנו שמעדיפים מאוד לחיות לאור רתמוס החיים המיוחד לנו מתקשים גם מבחינה מעשית להיצמד לתאריך זה, אולם בשל העובדה שמדובר בנושא ששותפות כלל-אנושית בו מאפשרת להיטיב ולא לקלקל, ראוי ונכון להתייחס לתאריך זה ולחובות שהוא מטיל עלינו.
כאשר מדובר בבניית בית כנסת חדש – הדברים קלים יותר, ופנייה (שהיא גם מחויבת על פי חוק) למהנדס נגישות היא הדבר הנכון והראוי לעשותו. בבתי כנסת קיימים הדברים מסובכים יותר, בשל העלויות העצומות, ובעיות קשות של תכנון וביצוע. ואף על פי כן, לא ניתן להתעלם לחלוטין מהחובה לפסוע לפחות את הצעד הראשון – ולו רק לראות מה ניתן לעשות במציאות הקיימת; ולו רק להחליט כי אחוז מסוים מתקציב בית הכנסת יוקצה לזה; ולו רק לקנות גם כמה סידורים עם אותיות גדולות יותר; ולו רק לדאוג למקומות קרובים יותר למתקשים בשמיעה; ולו רק לחפש פיתרון לבעיית האירועים שאינם נעשים בקומת הכניסה; ולו רק למצוא את הפתרון בעיצוב במת הקריאה בתורה כדי שכולם יוכלו לעלות לתורה, וכדו'. כל אלה הם צעדים ראשונים, ומטבע הדברים – כשמתחילים לנוע בדבר הנכון מתקיים בנו "הבא ליטהר מסייעין בידו".
נביאי ישראל לימדו על החשיבות של צדקה ומשפט דווקא במקום הקודש, וקראו "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". אנחנו צריכים להיענות לציווי הזה, ולזכור כי ככל שנוכל, אט אט, במסגרת המגבלות שאנו חיים בתוכן, צריך לשאוף ביחד עם העולם כולו להפיכתו למקום בו חיים חיים מתוקנים, כשחלק מהם הוא הנגישות במובן הרחב שלה. המובן הרחב הוא גם נגישות כלכלית, תקשורתית, ותחומים אחרים של מגע עם העולם, אולם הצעד הראשון הוא היכולת להגיע לכל מקום ולהיות שותף בכל. זוהי הזכות הגדולה שאנו יכולים להתקדם לקראתה.
הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
(וישב תשע"ו)