פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת המחלוקות הידועות בתלמוד בין בית שמאי לבית הלל עניינה במספר הנרות שיש להדליק בימי החנוכה. לדעת בית שמאי, "ביום הראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך – פוחת והולך". ואילו לדעת בית הלל, "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". עיון בדברי התלמוד במקורם (שבת כא, ע"ב) מלמד שהתנאים עצמם לא נתנו טעם לדבריהם. רק משהגיע עולא, אמורא בן ארץ ישראל, שירד לבבל, ביקש ליתן טעם בהלכה זו בשם חכמי ארץ ישראל, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. "חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין".
כלל גדול הוא בידינו, שבמקום שבו אתה מוצא כמה הנמקות, על אחת כמה וכמה שמאוחרות הן לזמן ההלכה, אין אחת מהן מניחה את הדעת, ולפיכך אין היא יכולה לעמוד בבדידותה וצריך אתה להוסיף עליה. ועד כדי כך לא הייתה הלכה זו מרווחת ביד כל, שהגמרא מוסיפה ומעידה, בשם רבי יוחנן: "שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל", וכל אחד מהם טעמו בידו, כנגד פרי החג או כלפי "מעלין בקודש".
עיון בנימוקים שניתנו למחלוקת הנזכרת מלמד שטעמה של הלכה נותר עמום. ההנמקה של "כנגד ימים" הנכנסים או היוצאין היא הנמקה טכנית שאינה נראית משכנעת במיוחד. גם הניסיון לתלות את טעמם של בית שמאי "כנגד פרי החג", של סוכות (!!!), צריך עיון. כך גם הניסיון לתלות את טעמם של בית הלל בכלל "מעלין בקודש". והרי כלל זה נאמר במקורו (מנחות צט, ע"א), כפי שניסוחו מעיד עליו, על ה"קודש", בית המקדש. כך, למשל, לעניין שולחנות לחם הפנים שהיו במקדש, שבתחילה היו מניחים הלחם על שולחן של כסף וכשמגיע כהן להיכל מניחו על שולחן של זהב. כך גם לעניין כהן משוח מלחמה שאינו משמש בארבעה בגדים בלבד, ככהן הדיוט, שהרי "מעלין בקודש" (יומא עג, ע"א), וכך לעניין כהן הדיוט שנקרא ל"מילואים" והחליף ביום הכיפורים כהן גדול שאירע בו דבר, שאין מורידין אותו מכהונתו גם לאחר מכן, משחזר הכהן הגדול הרגיל לכשירותו (יומא יב, ע"ב). גם בתלמוד הירושלמי (שבועות פ"א ה"ה) נעשה שימוש בכלל זה לעניין בית המקדש, בניסיון להצדיק הקרבת קורבנות ראש חודש ביום הכיפורים אך לא להפך. העתקת כלל זה אל מחוץ לתחומי המקדש אינה פשוטה כלל ועיקר, ודומה שאין זה מקרי, שהרמב"ם בהלכותיו (חנוכה ד, א-ג), למרות שהוא פוסק הלכה כבית הלל, הוא נמנע מלהביא כל טעם שהוא להנמקת הלכה זו.
אכן, ברבות הימים, הועתק כלל זה של "מעלין בקודש", ממקורו הראשון, בית המקדש, והיה ליסוד מוסד בתחומי הלכה שונים. הד לכך מצוי כבר בתלמוד. כך, למשל, לעניין מינויים ציבוריים: משהעלו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, במקום רבן גמליאל, לא יכלו עוד להורידו מכהונתו, והותירו את שניהם בכהונה מקבילה (ברכות כח, ע"א). וכן בקריאת התורה, נהגו שבמקום שמספר הפסוקים מצומצם, העולה אחרון מרבה בפסוקים ולא הראשונים (מגילה כא, ע"ב). אחד מגדולי ראשוני אשכנז, רבי יצחק אור זרוע אף מעיד שבצרפת היו נוהגים שהיו מעלים את הרב לתורה ל"שביעי" (!), מטעם ד"מעלין בקודש", אלא שמנהג זה, כידוע, לא נשתרש.
יהא אשר יהא, מבחינה רעיונית מבטא כלל זה עיקר גדול בעבודת השם, וחכמי ההגות היהודית לדורותיה, כמו גם גדולי החסידות, בנו עליו תלי תלים של רעיונות. מטבעו וטיבו של אדם, שכל דבר חדש, במיוחד כזה המריח ריח ניחוח של עבודת הקודש, שוֹבֶה את לבו. ברם, לא אחת ההתלהבות הראשונית דועכת עם הזמן ואחריה באה נפילה ודעיכה גדולה. חכמים מלמדים אותנו שהדרך לעבודת שמים, "מי יעלה בהר ה' ", צריכה להיעשות במתינות ובכובד ראש. בהדרגה. לא בקפיצה לגובה, חד פעמית, של הדלקת "שמונה נרות" כבר ביום הראשון, אלא מתוך התמדה ועליה הדרגתית. לצד זה, מלמדנו כלל זה שעובד ה' אמיתי לעולם אינו עומד. דריכה במקום כמוה כירידה. כל ימיו עושה הוא דרכו למעלה, מוסיף עומק לחייו הדתיים, מרבה בלימוד. ושמא אף לשון רבים, "מעלין בקודש", מלמדת אותנו שהעלייה בקודש מעולה דווקא כשנעשית היא בחבורה. לא עליית היחיד (לעתים, על חשבון הכלל), מתוך פרישה, היבדלות והינזרות, כמו בדתות אחרות, היא עיקר, אלא דווקא עלייה מתוך דיבוק חברים והעלאת החברה כולה "בקודש", ליצירת חברה טובה יותר, חברה צודקת יותר, של "קדושים תהיו".
(מקץ חנוכה תשע"ו)
