הרב שי פירוןתיבת נח הפכה למשל מפני שלפעמים אי אפשר להיות חלק מהסביבה, חייבים להסתגר. הכניסה לתיבה היא סוג של חזרה אל הרחם, נולדים מחדש.
בראשית העולם אנו פוגשים בשתי לידות, בתחילת פרשת בראשית ובפרשת נח.
מאז, משתמשים בתיבת נח כביטוי למוגנות, להפרדה. שיחת ראש הישיבה הראשונה ששמעתי בשיעור א' היתה: "קבלתם את הזכות להיכנס לתיבה, עתה אתם מוגנים מפני המים הזידונים".
במבט לאחור, דומני שהיו שתי בעיות מרכזיות בשיחה ההיא: ראשית, הנחת הייסוד היתה שהמציאות העכשווית דומה לתקופת המבול, אינני בטוח בכך. שנית, הנחות היסוד החינוכיות והרוחניות לא הניחו שיגיע יום שבו נעזוב את התיבה ונצא לעולם. התיבה היא פתרון זמני. מטרתה- לבנות עולם חדש בו גם היונה תמצא מנוח לכף רגלה, ערכינו לא ירחפו בשמי שמיים אלא יוכלו להניח את רגליהם במציאות הארצית.
האם יצאנו מהתיבה? האם התפיסה הרואה ביישוב נפרד, שכונה נפרדת, מסגרת לימודים ממיינת, מוסדות השכלה גבוהה ייחודיים, לא ממשיכה בפועל את תודעת התיבה ואת הכמיהה אליה?
בבסיס הדיון יש להציב את הכלל הבא: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ". ה' לא הבטיח עולם טוב. הוא רק כרת ברית בה נקבע שחורבן העולם לא יהיה הפתרון. במקומו יבואו הערבות, הכמיהה והאמונה בכוחותיהם של השפעה ותיקון. הכניסה לחיים ארוכים בתיבה מהווה לא רק ייאוש מהעולם אלא גם, ואולי בעיקר– השתמטות מתפקידו המרכזי של האדם: לתקן עולם במלכות שדי.
בהקשר הזה, כדאי לעיין בתורה מופלאה של הבעש"ט. בתורה זו משווה רבי ישראל בין אישיותו של אברהם לאישיותו של נח: "את הא-לקים התהלך נח, וברש"י נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו. שמעתי אומרים בשם המקובל איש א-להים הישיש בעל שם ר' ישראל ממעזיבוז זצלה"ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדבקות הבורא… ובאמצע הדבקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך". לפעמים דווקא המבקש להתייחד עם הא-ל מוצא עצמו רחוק.
מבאר הבעש"ט: "כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו? נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא ייפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכוח זה יתלמד הילד לילך בטוב. כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר".
בתיבה– לא לומדים ללכת. ההשגחה גלויה, האחריות קטנה. בחוץ- צועדים, מחפשים, מבקשים. המציאות המאתגרת מדומה לאבא המתרחק ומלמד אותנו לצעוד עוד כמה צעדים– בדרך אליו.
פעמים אנו מעדיפים להיות תלמידיו של נח ולא להגות בתורת אברהם. המציאות המאתגרת מחייבת לקחת אחריות, להתקדם צעד אחר צעד. בחינה מעמיקה של חיים נפרדים מחייבת חשבון נפש: האומנם היא מובילה ליותר יראת שמיים, מקדמת אותנו ואת החברה הישראלית? שמא בחרנו בה גם בגלל שזה נוח? הבעש"ט מציע לפתוח את יריעות אוהל אברהם, לפגוש להכיר, ללמוד וגם להשפיע. "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ".
(נח תשע"ט)
