אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])קשה ועצוב לקרוא את פרשת וישב- לקרוא עד לאיזו שפל מדרגה יכולים אחים להגיע, לראות עד כמה השנאה יכולה להחריב עולמות ומשפחות, להביט ביעקב המתבונן בכתונת הטבולה בדם וממאן להינחם.
בתוך כל החשיכה הגדולה הזו, מבצבצת לה קרן אור אחת קטנה, ובחלל אוויר הפרשה מתנגן לו שיר הרעות.
מיהו רע ומהי רעות ניתן ללמוד מהשורות ומבין השורות בפרשה. לאו דווקא בעלילה המרכזית, אלא בעלילת המשנה.
אחרי הטרגדיה והטראומה של מכירת יוסף, יהודה זקוק לפסק זמן, לשינוי, להיות במקום אחר.
הוא בוחר ללכת אל אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. בשלב הזה עוד לא ברור לנו מדוע הוא הולך דווקא אליו, ומה טיב ועומק היחסים ביניהם.
בתקופת שהותו שם, ניחתות על יהודה טרגדיות אישיות בזו אחר זו. נולדים לו שני בנים- עֵר ואוֹנָן, ושניהם מתים בנסיבות קשות. חולפים הימים וגם אשתו של יהודה הולכת לעולמה- וכך מוצא את עצמו יהודה גם אלמן, גם אב שכול לשני ילדים, וגם צריך לטפל בעניין שֵׁלָה בנו ותָמָר כַּלָּתוֹ המצפה להינשא לו.
במצב הקשה הזה, מחפש יהודה נחמה, חבר ורע אמיתי שעל כתפו יוכל להניח ראשו היגע, ושותף סוד נאמן. פעמיים בזו אחר זו תופיע באופן די יחידאי בתורה המילה הזו- הָרֵעוּת.
אחרי מות אשתו תאמר התורה כך- " וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה". כאן, בשונה מהפעם הקודמת בה הוזכר – תתלווה לשמו של חִירָה הָעֲדֻלָּמִי המילה – 'רֵעֵהוּ'.
כמה פסוקים אחר כך, ניתקל במילה הזו שוב. יהודה מסתבך עם הסיפור של תמר היושבת על אם הדרך, ועם הערבון שהשאיר בידה. המצב לא נעים ואף די מביך- כאשר חפציו האישיים של יהודה נשארו כערבון אצל אישה שנראתה לזונה היושבת על אם הדרך.
בסיטואציה המביכה מאד הזו, שעלולה לגרום לבושה גדולה ואולי אף להשפלה – מוצא שוב יהודה לצידו בנאמנות גדולה את רעהו הנאמן. יהודה מתבייש ללכת בעצמו שוב לאותו אזור מפוקפק ולחפש את האישה שבידה הפקיד את חפציו. למזלו- יש לו רע נאמן כל כך, שמוכן להסתכן ולהתבזות במקומו, ולעשות במקומו את העבודה השחורה, שסכנה של פגיעה בשמו הטוב בצידה. וכי מה יחשבו לעצמם האנשים כשיראו את חירה מסתובב באזור מפוקפק, כשגדי עיזים בידו, והוא מחפש אישה זונה שנראתה במקום לפני יום יומיים?
הנה שיר הרעות מופיע בשנית- " וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה…". שוב מופיעה המילה הזו- 'רֵעֵהוּ'. חירה מוכן לסכן את מעמדו ושמו הטוב, למשוך את האש אליו, להתבזות, וכל זאת כדי להגן על רֵעֵהוּ בשעותיו הקשות. זו חברות אמת. זה שיר הרעות המבצבץ כנקודת אור קטנה, בתוך כל חשכת הטרגדיות של פרשת וישב.
זה מול זה מציבה בפנינו הפרשה הקשה הזו שני מצבי קיצון. מצד אחד אחים המשליכים את אחיהם לבור, מוכרים אותו לעבד, ומשקרים במצח נחושה לאביהם האבל, ומצד שני חבר ורע אמיתי, המגלה את עוצמתה של הָרֵעוּת בשעות הקשות ביותר.
שיא השנאה והניכור מול שיא האהבה והרעות.
מבין שלל התובנות העולות מהפרשה, המרכזית שבהם היא שכל אדם כדאי לו שיבחן את עצמו – לא כמה 'חברים' יש לו בפייסבוק, וכמה 'אחים' יש לו שברגע האמת יהיו מוכנים להשליך אותו לכלבים או לבור, אלא האם הוא זכה ויש לו לפחות חבר אחד קרוב, אוהב, מסור ונאמן, שיהיה מוכן לעשות הכל למענו בשעות הכי קשות, חבר שיהיה זכאי לתואר הנשגב של רע, חבר שהָרֵעוּת איתו תהיה בעוצמה של הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים.
(וישב תשע"ט)
