מונופול או סמכות ממלכתית

בפרשת נח הותר לראשונה לנח ובניו לאכול מזון מן החי. שם אנו מוצאים לראשונה גם את העיסוק בהלכות כשרות המזון: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב (בראשית א, כט): 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' – ולא חית הארץ לכם, וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר (בראשית ט, ג): 'כירק עשב נתתי לכם את כל' – יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל (בראשית ט, ד): 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו'" (סנהדרין נט ב). הבשר הותר לאחר השחיטה ולא הותר 'אבר מן החי'. בגמ' דייקו גם שדם החיה נאסר בחייה (שם), ובפסיקתא נכתב שגם בשר נבלה מתה נאסר (פסי"ז נח. בניגוד לתוס' סנהדרין נו ב, שסבר שלא נאסרה).
היקף הלכות הכשרות לעם ישראל התרחב מאד לאחר מתן תורה. הן תופסות מקום משמעותי בהלכה, וההקפדה עליהן, במסירות, גם בתקופות של מצוקה ומחסור, הפכה לאחד מסמני ההיכר של עם ישראל. גדולי הדורות היו מופקדים על ההשגחה ועל קביעת רמת הכשרות של המוצרים.
לאורך הדורות עמד נושא הכשרות גם במוקד של פולמוסים רבים. ביניהם סביב מידת ההקפדה על רמת הכשרות ועל חומרות הלכתיות בכשרות. עד כדי כך שיש שאינם סומכים על הכשרות המפוקחת על ידי גופים מסוימים.
עם הקמת מדינת ישראל ניתנה הסמכות לקביעת הכשרות הממלכתית לרבנות הראשית לישראל (ובצה"ל לרבנות הצבאית). הן לגבי כשרות המוצרים המיוצרים בארץ, וזאת ע"י השגחת הרבנויות המקומיות, והן לגבי המוצרים המיובאים מחו"ל. סמכות זו קיבלה חיזוק עם חקיקת 'חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983'. חוק זה עיגן מבחינה משפטית את הסמכות הבלעדית של הרבנות לקבוע מה יקבל את החותמת 'כשר'. שום גוף אחר אינו מוסמך לכך. בלעדיות זו נמצאה אפקטיבית ביותר בכמה עתירות לבג"ץ (כגון הבג"ץ על כשרות היבוא בתש"ע-2010), בשל המעמד החוקי הממלכתי הבלעדי הקיים בחוק לרבנות הראשית. ובכך שאין יכולת חוקית לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו ובבלעדיותו על פרשנות ההלכה. (בשונה מסוגיות אחרות שנידונו בבג"ץ וקשורות ליהדות ובהם דרש לתת מעמד שוויוני גם לזרמים לא הלכתיים).
לאורך השנים התפתחה מערכת כשרות פרטית – אלטרנטיבית בעיקר באמצעות גופים חרדיים. אולם היא אינה מוסמכת לקבוע כשרות. והיא מקפידה לציין רק שהמוצרים נמצאים בהשגחתה.
לאחרונה התעורר פולמוס בעקבות יוזמות לא חרדיות להקים מערכות כשרות פרטיות אלטרנטיבות. מצד אחד היו טענות לגבי איכות השרות של ההשגחה לתעשיית המזון מטעם הרבנות והוזכרו תקלות שונות שקרו. ואף יש שטענו שיש בעייתיות ב'מונופול' שיש לרבנות בתחום הכשרות, ורק תחרות עם גופים נוספים תשפר את השרות. יש שהציעו לשנות את הקונספט ולהותיר את הרבנות רק כרגולטור, שקובע את הסטנדרטים ומפקח, ולהפריט את נותני שרות ההשגחה לגופים פרטיים.
מאידך גיסא יש שטענו שהפרטה והוצאת הכשרות מהרבנות הראשית הממלכתית מהווה פגיעה במעמדה, ובחזון הגדול של הרב קוק זצ"ל שיסד את הרבנות הראשית. הטילו ספק האם ההפרטה אכן תוזיל ותייעל את שרותי השגחת הכשרות. גם אם יש תקלות צריך לייעל ולשפר ולא לשפוך את התינוק עם המים. יש להבין שאין מדובר על 'מונופול' שהוא מושג שקשור יותר לעולם העסקי, אלא ב'סמכות ממלכתית' הדומה במהותה לסמכות הממלכתית הבלעדית של משרד הבריאות הממשלתי לקבוע את הקריטריונים בתחום הבריאות, ושל מכבי אש לקבוע את הסטנדרטים של מיגון מבנים מפני אש, ופיקוד העורף למיגון מבנים למקרי חירום וכו'. אף אחד לא טוען שמודבר שם במונופול אלא בסמכות ממשלתית בלעדית.
דומה שבפולמוס סביב הכשרות לא ניתן משקל מספק לכך שפגיעה במעמד הבלעדי של הרבנות הראשית עלול לפגוע בה כגוף סטטוטורי בעל מעמד משפטי בלעדי בפני הבג"ץ.
(נח תשע"ט)