המבנה הקוצנטרי של התפיסה האמונית

27 פעמים אנו פוגשים בסיפורי יוסף את השורש ש.ל.ח, ולא בכדי. הטיות הפועל הזה מיוחסות לכל גיבורי הפרשה בהתאם לעלילה. גם בשיא הספרותי, רגע ההתגלות, הוא מהווה כלי מרכזי להעברת המסר של המקרא. כך אומר יוסף ברגע דרמטי זה: "…אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה… כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶֽם… וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹקים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם… וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹקים". סדרת אמירות מפתיעה זו הינה המפתח להבנת עמדתו של יוסף הצדיק ואפשר שיש בה גם הארה לסוגיית 'הבחירה החופשית'.

אם יוסף התכוון להסיר את האחריות מכתפי אחיו, מדוע הוא מציין כי הם מכרו אותו מצרימה? ואיזה תפקיד בתוכחת האחים ממלאת האמירה החוזרת על עצמה כי הקב"ה הוא המשלח והאחראי היחיד על כל השליחויות? האם לפנינו שלשה ניסיונות תוכחה וניחום שונים הסותרים למעשה זה את זה?

מבנה הטיעון של יוסף הוא כך: 'על עובדות אין להתווכח, אתם מכרתם אותי מצרימה. מתברר עתה כי הייתם כלי בידי הקב"ה, שהרי למחייה שלחני לפניכם. במבט עמוק יותר אוכל לומר לכם יותר מזה, גם כלי בידי הא-ל אינכם, שהרי הוא פעל לאורך כל העלילה כ'מוליך ומביא' יחיד, ואפשר כי  הכלי לא ידע בעצמו כי הוא רק כלי'!

לפנינו מבנה קונצנטרי של תפיסה אמונית. ג' טיעונים משולבים זה בזה שאינם ניתנים לניתוק ואי אפשר לזה בלא זה. "ועתה" פירושו, עתה לאור התוצאות הברורות של עובדת המכירה מתבהרות כל השליחויות בדיעבד.

בתכנון חינוכי מוקפד ומדהים, יוסף מכלכל צעדיו באופן המחייב את אחיו לעבור תהליך תשובה עמוק וצורב את הנשמה, את הלב ואת המוח. תחילה הוא מבקש כי יכירו בחטאם כבסיס להמשך התהליך. בד בבד, ולא במקום, הם אמורים להתעודד מעט מתוך תוצאת פיענוח השליחות שהרי בסופו של דבר, "כי למחיה שלחני", זהו שלב היראה. לבסוף, מתוך ראייה עמוקה ואמונית שאינה מסירה את האחריות האישית לחטא, הם יכולים אפילו להתפעל מן התוצאה הסופית ולאהוב את הבורא בשל כך, זהו שלב האהבה.

התהליך השלם, חינוכית ואמונית, כולל את השלבים הבאים: הכרה… יראה… אהבה.

יש ויש תכלית אלוקית המכוונת את מעשי האדם אולם היא אינה משחררת אותו מאחריות. הקב"ה קובע את היעדים ואנו את הדרך. כך לפחות זה נדמה לנו… (ויגש תשפ)