הרב חגי לונדיןחובת לימודי אמונה (חלק ראשון)
הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר חיפה
מדוע יש חובה לעסוק בלימודי אמונה, או בשמם האחר – לימודי 'מחשבת ישראל'? ניתן לענות על כך בשלשה מישורים:
א) חלק מחובת תלמוד תורה – תורת ישראל כוללת שני חלקים, חובות האיברים וחובות הלבבות.
החלק הראשון: "לדעת חובת האברים,והיא החכמה הנראית" (רבינו בחיי, חובות הלבבות, הקדמה). כלומר, זהו החלק בו אנו רוכשים ידיעות ומידות על מנת לדעת מה לעשות, כיצד לגלות את דבר ד' בכל זוית ופינה בחיינו האנושיים. זהו המימד התורני הכולל את הצד ההלכתי בדברי חז"ל, בראשונים ובאחרונים, עד הסיכום המעשי.
החלק השני: "לדעת חובות הלבבות והם המצפונים והיא החכמה הצפונה" (שם). כלומר, זהו החלק בו אנו רוכשים ידיעות על מנת לדעת מה לחשוב ולכוון, כיצד לגלות את דבר ד' בכל זוית ופינה בתודעתנו האנושית. זהו המימד התורני הכולל את הצד האגדי בדברי חז"ל, בראשונים ובאחרונים, עד הסיכום האמוני.
שני חלקים אלו מחויבי המציאות! לעיתים קיימים לומדים, ואף תלמידי חכמים, העושים ימים ולילות בשקידת התורה, המשקיעים כוחות נפש אדירים בלימוד החלק המעשי – אולם מזניחים כמעט לחלוטין את החלק האמוני, תופעה זו אומרת דורשני. חוסר האיזון הרוחני-נפשי הנוצר ממצב אבסורדי זה מביא למבט חלקי ומצומצם על תורת ד' שאך כאשר היא "תמימה" הינה "משיבת נפש" (על פי תהילים יט, ח).
ב) הפנמה – בפשטות, על מנת לאהוב מישהו יש צורך להכירו. כך, על מנת להגיע לאהבת הקב"ה – כלומר, להזדהות והפנמה של האידיאלים העליונים בקרבנו – ישנו צורך הכרחי להתוודע לדרכי ההנהגה האלהית: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד… אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה" (רמב"ם תשובה י, ו). ללא התעמקות בצד האמוני חסרה הבנת העקרון, חסר הקו הכללי העומד מאחורי פרטי התורה כולם – "והיה להם דבר ד' צו לצו, צו לצו, קו לקו, קו לקו, זעיר שם זעיר שם" (ישעיה כח, יג). התורה נדמית כאוסף של פרטים יבשים ללא חיוּת, ומתוך כך אין הזדהות, וגרוע מזה – אין הפנמה.
ג) צורך הדור – מקורותיה של תרבות החילון המודרנית הינן בתפיסות עולם מחשבתיות, וממילא ההתמודדות השורשית מול תרבות זו תהיה במישור זה: "…כל החורבן המוסרי שבא לעולם, כל פריקת העול של התורה והמצוות המעשיות, הכל בא מצד שהרגש והמחשבה תובעים את תפקידם, ומתוך שאין דורש ומבקש למלא את הדרישה הגדולה הזאת ע"י הרחבת הדעה וההארה של המאור הפנימי של חכמת ישראל של נשמת התורה, על כן הרוח מתקצף ואינו יודע מה" (אוצרות הראיה ב, 'מאמרי הסוד'). התרבות איתה אנו מתמודדים איננה פועל יוצא של טפשות גרידא. אמנם בקצה הקרחון אנו פוגשים בנהנתנות, רדידות מחשבתית ולעיתים אף בבערות, אולם מאחוריהן פועלים כוחות של כפירה שכלתנית. האינדיקציה הברורה לכך היא, שבמישורי חיים אחרים מגלה אותה חברה כפרנית יכולות מחשבתיות אדירות – מה שמלמד שאין המדובר בנחשלות אישיותית אלא בתביעה פנימית למשנה רוחנית-שיטתית, המתורגמת לטרמינולוגיה העכשווית.
לימודי האמונה הינם גרעין הליבה של התורה כולה: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו – אִין, אי לא – לא" (שבת לא, א). סדר לימוד הספרים, צורת הלימוד ומינונה – כל אלה דורשים בירור וליבון, אולם העיקרון של מרכזיות לימוד האמונה לא מש ממקומו, כי – "זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת התורה בדורותינו אלה. והמצוינים שבבני התורה, בפרט אותם שמוצאים בנפשם כשרון ונטיה פנימית ללמודים מוסריים ופיוטיים, ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות, החפץ הנערץ הזה אסור לכובשו ולבטלו, כי אם להרחיבו ולהגדילו ולקבוע עליו שיעורים רחבים והגונים בדעת חכמה וכשרון מדי יום ביומו" (עקבי הצאן, מאמר דעת אלהים).
(וארא תשסז)
