הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הסיפור הראשון המופיע בתורה לאחר גירוש אדם הראשון מגן עדן הוא סיפור קונפליקט, שהוכרע בדרך היחידה שהייתה אפשרית באותו זמן להכרעה זו. התורה אינה מפרטת מה היה הנושא שעליו התקוטטו, והדבר מלמד שעיקר המטרה בסיפור זה היא לעסוק בעצם קיומו של קונפליקט, ובכך שבסופו של דבר הוא הוביל לשפיכות דמים ראשונה. סיפור זה הוא הבסיס החיוני להבנת קיומו של תהליך משפטי. המשפט הוא האלטרנטיבה לפתרון בעיות בעזרת החרב או כוונת הרובה. בלי מערכת משפט הדרך היחידה להכריע סכסוכים היא לחסל את הצד השני. כאשר הצדדים ניגשים אל השופט, הם למעשה מפקידים את המחלוקת ביניהם בידי גורם שלישי, וממנים אותו כפוסק ביניהם. מסירת הסכסוך בידי גורם שלישי מחייבת כמובן להגדיר מיהו הגורם השלישי הראוי, ומהם התנאים שבית משפט צריך כדי להיות מואמן על ידי הצדדים השונים.
ואכן, התורה מלמדת הרבה מאוד על התביעות משופט. היא דורשת ממנו לשפוט בצדק, ואף מגדירה את משמעות הצדק; היא מרחיקה אותו מהטיית משפט על ידי עשירים (איסור לקיחת שוחד) ומהטיית משפט על ידי רחמים שלא במקומם (״ודל לא תהדר בריבו״); היא קובעת את מערכת החוקים שלאורה בית הדין חייב לשפוט, ופרשת משפטים, לדוגמה, מרכזת מספר רב של סכסוכים ממוניים; היא מחייבת לציית לבית הדין, שכן ללא חובת הציות לבית הדין אין טעם של ממש בדיון, והיא אף מעמידה ״שוטרים״ שתפקידם הוא לכפות את הצדדים לקיים את ההכרעה השיפוטית, וכדו׳. כאשר מערכת זו קיימת – התורה מצווה כי כל הסכסוכים המשפטיים יובאו בפניה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות" (גיטין פח ע"ב).
ברם, לעתים אנו לא נותנים את דעתנו כי ההליך המשפטי מוציא פעמים רבות את אחד מהצדדים משוכנע שנעשה לו עוול. מטבע הדברים, כאשר אדם מרצה את טענותיו הוא משוכנע פעמים רבות שהצדק עימו, ושאין כל ספק ששופט צדק יכריע כמוהו. כשהוא יוצא חייב בדין – לעתים הוא מצליח להתגבר ולחשוף את האמת שבטענות נגדו; לפעמים הוא מקבל עליו את הדין; ופעמים רבות הוא יוצא מחרף ומגדף, מאשים ומרשיע, ואף מגיע למצב של קללה. לא לחינם הזהירה התורה "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר", וזאת בשל העובדה שהיא ידעה כי הדיין (המוגדר כאן כאלוהים) נמצא פעמים רבות במוקד הסערה, וזוכה לביקורת בלתי מרוסנת על הכרעתו. על כן, מוטל על כל המבקש לחיות בחברה מתקדמת, שהסכסוכים בה מוכרעים על ידי מערכת משפט, להיות מסוגל לספוג גם פסקי דין שהם נגדו, וגם הרשעות שהוא סובר שהן נעשו שלא בצדק. בלי עיקרון זה, בין אם מדובר במערכת משפט הלכתית, ובין אם מדובר בדרכים אחרות שהחברה קיבלה על עצמה כמכריעת סכסוכים, אין טעם בכל ההליך של משפט.
הדבר אינו מונע את האפשרות לבקר ביקורת, ואפילו נוקבת, את פסק הדין; הדבר אינו מחייב קבלת המצב כפי שהוא, והוא בהחלט מתיר לתבוע שינויים בדרך מה מורכבים בתי הדין, ולקיים את מצוות התורה "צדק צדק תרדוף"; לא זו בלבד, אלא שבהחלט אפשר לבחון את מערכת החוקים שהביאה לעיוות, ולקבוע מערכת חוקית אחרת, שכמובן גם היא צריכה להיות צודקת ולא "תפורה" למקרה מסוים; אך עצם העיקרון שפסקי מערכת משפט צריכים להיות מקוימים, כי האלטרנטיבה היא פתרון סכסוכים בדרך אלימה – צריך להיות לנגד עינינו.
(תזריע תשעו)
