הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)האיסור התורני מאוד ברור – מכשפה לא תחיה. די במשפט מהקצרים בתורה בכדי להבהיר את יחסה של התורה לרפואות מאגיות ולשימוש ב"כוחות" אופל למיניהם אולם, מילים לחוד ומעשים לחוד. במשך דורות על גבי דורות נהגו בחלק מקהילות ישראל להשתמש בכלים שבעיניים מערביות, ולא רק, עשויים להתפרש ככשפים. במסגרת זו נדון באחד מהם – האינדולקו (או אינדולקה).
כדאי להביא את המומחה הגדול בתחום, החכם הכולל משה דוד גאון, שכתב על כך באריכות בספרו חכמי ירושלים (מן הראוי להזכיר את הקדמתו קורעת הלב של יהורם גאון לספר המופת של אביו, "יהודי המזרח בארץ ישראל", שם הוא מקונן על הפיכת יהדות המזרח ליהדות של קמיעות ולחשושי גימטריאות, בעוד היתה לה תרבות מפוארת, של שירה וחכמה, שעליה עמל כל ימיו אביו הגדול. מאחר שהוא צודק לחלוטין בדבריו, אבקש להתגונן ולהזכיר שפעמים רבות הזכרנו כאן את מ"ד גאון בהתייחסו לגדולי חכמי ישראל, ואך הפעם נביא ממטעמיו בעניינים ממין זה, ומודה ועוזב…).
כה לשונו של גאון, בצטטו בהמשך דבריו מדברי חכמי צפת שביקשו לבער הנגע:
"כל התרופות הנזכרות לעיל […] הן כאין וכאפס לעומת תרופת הזדון העולה על כל המשוער שהדמיון המזרחי הצליח ליצור ולאצור האינדולקו […] ראשית כל מכבדים ומנקים ומרביצים הבית שהחולה מוטל בתוכו, ואצים להציע מטות נאות ובגדים מגוהצים לבנים. מפנים מן הבית ספרים ותפילין וכל כתבי הקודש מצילין, ויש שמסירים המזוזות מן המפתן כדי להקדיש ולהקביל את השדים קרואיהם כחתן, ובורחים כל התושבים משם מחמת ביעותיהם. בלילה ממלאים מים מן הבור דומם, בשם החולה ונותנים בהם מלח, ויש שנוהגים להמתיקם בסוקאר ובמומיא. מביאים דבש וביצים ושופכים את הנוזל בארבע פנות הבית וסביב מטת החולה ועל המפתן, ואח"כ זורקים המים והמלח או הסוקאר כנ"ל, או במקום שיש ספק שנתפחד או נפל שם החולה. משתחוים לשדים ושואלים מהם מחילה בעד הסובל בשמו ושם אמו, ואומרים 'עבדכם פלוני בן אמתכם מבקש ממעלתכם שתסלחו לחטאו ותשיבו לו בריאותו וכוחו וחילו! הא לכם דבש להמתיק פיכם לדורון ולתקרובת לכבודכם כדי לרפאו להצילו מרעתו ולהועילו בצרתו' […] מתחננות הרבה וחוזרות לאחוריהן כתלמיד העומד בפני רבו ולפני מלך במסיבו. אחר כך שוברות הביצים ומבטאות בשפה רפה 'הא לכם זה קורבן – נפש תחת נפש'. כך עושים ג' ימים וג' לילות בשבוע, ויש שמוסיפים עד ט' ימים. ביום האחרון מנסכין להן מים ומלח לקיום אהבה ואחוה, שלום וריעות, ברית מלח עולם הוא להם. מקטירים להם קטורת לדורון ולנחת רוח, ויש ששוחטים תרנגול בחצות הליל. אלה קצות דרכיהן של הנשים הארורות הללו ומעשיהן המכוערים!".
אולם, בל נחשוב שכשפים אלה רווחו רק אצל בני עדות המזרח. כך מביא שמעון ארנסט, בספרו סופרי ישראל בסנדלים (תל-אביב תרצ"ו):
"אנ-סקי (ש"ז רפופורט, מחבר המחזה 'בין שני עולמות' העוסק בדיבוק), יחד עם הקומפוזיטור י' אנגל ואחרים, נסעו באקספדיציה אטנוגרפית לאוקראינה, וואהלין ופודוליה, בתחבולות שונות ובאמצעים שונים השתמשו כדי לאסוף חומר של תרופות סגולות ולחשים. פעמים היה אנ-סקי בא לבקר אשה לוחשת כזו בביתה. היה מתאונן לפניה על מצבו הרע, שירד מנכסיו ואין לו במה להתפרנס, ועלה במחשבתו להתלמד מלאכת הלחישה וההשבעות. למטרה זאת בא אליה כי רק היא יכולה להוציאו מן המיצר, ונכון הוא לשלם כמה שתשית עליו. אחדות היו חסות עליו ועל זקנתו, ונעתרות לבקשתו. היו עומדות על המקח, מקריאות לפניו לחישות והשבעות שונות, ואנ-סקי היה רושם בפנקסו".
ללא ספק, גדול הלוחמים נגד האינדולקו, ומי שהקדיש ספר שלם לענין (כנסיה לשם שמים, ירושלים תרל"ד), הוא החכם החשוב ר' מנשה סתהון מחלב-ארם צובא, שכיהן גם כרבה של צפת עיה"ק, שבמהלך המאה התשע-עשרה למניינם אסף וקיבץ, עודד והתריע כנגד התופעה בכל קהילות ישראל שבלבנט, וזכה לקבל הסמכות מאת עשרות מחכמי ישראל באותה עת. אולם כמה חכמים דווקא מצאו מקום להתיר את הענין, ועל אף שהסכימו על ספרו סייגו את דבריהם במקום אחר.
דוגמה מובהקת מצויה בשו"ת חים ביד לחבי"ף, ר' חיים פלאג'י, סימן לד, שמבאר שהאיסור באינדולקו תלוי בשני יסודות – התפילה והדרישה אל השדים וכן הסרת המזוזות (נקודה שעמד עליה באריכות ר' דוד פארדו, מהרד"ף). אולם, בהנתן ששתי פעולות אלה אינן נעשות, והתפילה היא לשם שמים, גם אם יש במעשים הכרה בפעולותיהם המזיקות של השדים – אין בכך איסור (ומביא שכך גם מנהג העם באיזמיר, ומגבה אותם).
למעלה בקודש, דברים ברוח זו נכתבו מפורשות בידי גאון ישראל ר' חיים בנבנישתי, בספרו שיירי כנסת הגדולה על יורה דעה, סימן קעט, הערות בית יוסף ס"ק כא: "ומתוק שעושין הנשים מדבש וחלב לרפואה, וכן העשן שמעשנין מותר, שלא חייבה תורה בבעלי אוב, אף על פי שמקטר לשד, אלא מפני שמעלה המת, אבל בעשן ובמיתוק אין בהם כל אלה, שאינם מתכוונים אלא לרצותם על רפואת החולה ושלא יזיקוהו".
מקור דבריו בדברי ר' ישעיה דטרני (השני, ריא"ז, להבדילו מסבו הרי"ד), בפסקיו לפרק שביעי מסנהדרין. אולם בקונטרס הראיות שלו מבהיר ריא"ז שאכן מקור הדברים כבר למעלה בקודש, ברי"ד בכבודו ובעצמו.
החשיבות שבמקורות אלה היא שהרי"ד, חרף מוצאו האיטלקי, רכש את עיקר תלמודו דווקא בישיבות אשכנז של בעלי התוספות (כמו מרבית חכמי איטליה לאורך הדורות, שנהנו מהשפעה אשכנזית עמוקה). ממילא, למדנו שההיתר לאינדולקו הוא דווקא אשכנזי באופיו, בעוד רוב מנין ורוב בנין של חכמי הספרדים דווקא התנגדו לו וראו בו מעשה כשפים מסוכן ואסור בתכלית (וראו שבלי הלקט לר' צדקיה האיטלקי, שגם הוא ינק את רובי תורתו מאשכנז, שמביא בשם רבו ר' אביגדור כהן צדק דווקא לאסור, חלק ב סימן י).
ביטוי נאה למחאה של חכמי הספרדים נגד ההיתר האשכנזי מצוי בספרו של ר' אברהם אנקאווה (ממוצא מרוקני), זבחים שלמים על הלכות שחיטה ברמב"ם (ליוורנו תרי"ח), פרק ב, שמביא את ההיתר ומתפתל מחמת הקולא שבו, ולבסוף מכריע לאיסור, ואף מספר על הזוועות שראה בקצמטינא (היא קונסטנטין שבאלג'יר), בכל הנוגע לפולחני השדים של נשות האזור.
(משפטים תשעה)
