וונדרוומן של מצרים

לפני שנים רבות, בבוקר שמשי במיוחד, ללא עננים ורוחות, החליטה בת פרעה שהיום היא תרחץ במי הנהר.
משעמם לה לטבול באמבט המלכותי, וגם ככה היא כמעט לא יוצאת מהבית, אז הנה, הגיע הזמן לצאת לשחיית בוקר מרעננת. היא סימנה לנערותיה שיביאו לה את הכותונת המיועדת ואת הנעליים המיוחדות העמידות במים, וכך יצאה לה הנסיכה בליווי שיירה של משרתות.
בתיה הנסיכה הכניסה את רגליה המעודנות למים, ולפתע שמעה בכי של תינוק. היא פנתה לבדוק מהיכן הקול, וראתה תינוק בתוך תיבה…
מעבר לנהר עמדה לה בחורה יהודיה, שאמרה לה שהתינוק יהודי, ולמרות שאביה ציווה להרוג את הזכרים, הנה שט לו כאן אחד…
במקום להסגיר את הבחורה והתינוק, הנסיכה פועלת באופן לא אריסטוקרטי להפליא, ומחליטה לאמץ את התינוק.
נערותיה הביטו בה בפליאה, מה אבא שלך יגיד? זה לא בתקן המלכותי! אבל היא לא היססה, כנראה שאחד הריגושים בחייה היה למרוד באביה פרעה, ואולי כמו כל בת מתבגרת, היא חשבה שהוא פרימיטיבי וטיפש בכל אופן (רק שבמקרה הזה היא גם צדקה).
האלילה הדעתנית והאמיצה מצילה את התינוק, נותנת אותו למינקת לשנתיים ואז מגדלת אותו כאימו.
זאת יכלה להיות אגדה מעניינת וחביבה, רק שהאגדה הזאת היא זו שאפשרה למשה רבינו הצדיק להפוך למנהיג, לחולל מהפכה, לשחרר את היהודים מעול המצרים ולקרוע להם את הים.
בזמן האחרון, זה נהיה להיט בקרב הורים לקרוא לילדה שלהם 'נסיכה', מעין אקט פינוקי כזה; "הבת שלי היא נסיכה אמיתית".
אבל האמת היא שנסיכות אמיתיות הן לא מפונקות, אלא דעתניות ונחושות ולא פוחדות לשנות את פני ההיסטוריה.
אז, בפעם הבאה שאתם קוראים לבת שלכם "הנסיכה שלי", תסבירו לה מה כוחה של נסיכה, ותספרו לה על בתיה בת פרעה שלא היססה להעיף את הכתר, נכנסה למים ומשתה את משה.
ספרו לה על וונדרוומן של מצרים הקדומה.
(שמות תשעט)