חושך מצרים

המכה התשיעית, אחת לפני האחרונה, היא מכת החושך.
בתחילה המצרים לא ראו דבר ואחרי כמה ימים החושך היה כל כך סמיך שהם לא יכלו לזוז.
המושג "חושך מצרים" מבטא חשיכה מוחלטת ללא קרן אור באפילה.
לפעמים בחיים, אנחנו מחפשים תשובות לשאלות, פתרונות לבעיות ולא מצליחים לראות את התמונה הברורה. התחושה היא שאנחנו צועדים בעלטה ולא רואים שבילים מסומנים.
בהתחלה זה מקשה עלינו את התפקוד, כי אנחנו מנסים להבין, להתפקס, למצמץ עיניים – אולי נראה טוב יותר, מנסים כל מיני אופציות שיתנו מענה, אך לאחר תקופה ממושכת של חשיכה, אנחנו מתחילים להרגיש איך לאט לאט אנחנו מנוטרלים, העיוורון הזה גורם לנו לנכות, ואנחנו בוחרים שלא לבחור או להחליט ועומדים במקום.
לא זזים כדי לא לטעות. מחכים לשמש שתפציע.
אבל, לא תמיד היא מגיעה.
ואז, מה עושים?
איך מסירים את הערפל ומוצאים ישועה?
המילה הראשונה שעולה במוחי היא "התמסרות".
לפעמים צריך להניח לעקשנות ולאדרנלין הזה שלנו למצוא פתרון.
צריך להרפות, לומר "קטונתי, אין לי אפשרות לראות נכון".
ואז להתמסר לגורל, להשגחה, לחיים שיעשו מעשה.
לשחרר את האגו, לשחרר את בני ישראל ממצרים, לתת להם ללכת עם הכל, הרכוש, הצאן… הכל – הכל.
ואז, בתוך הוואקום הזה, תוכל להיוולד ישועה.
כי לפעמים התיקון הוא לא הקונפליקט, אלא דווקא היכולת שלנו להתמסר.
לשחרר.
ולדבר.
לדבר אל העולם, לזמן תשובה שתבוא אלינו.
פתח פיך ויאירו דבריך.
תפתחו פתח, תדברו את הרצון, ואז יגיע האור.
(בא תשעט)