ארבע כיתות – למידה מרחוק

במרכזה של פרשת השבוע קריעת ים סוף. כאשר בני ישראל מגיעים לים סוף התורה מתארת לנו מצב בלתי אפשרי- הים לפניהם ומצריים אחריהם. בני ישראל ניצבו בפני מבחן קשה מאוד. בבחנם את המצב שנראה נואש למדי באותו זמן, נחלקו דעותיהם באשר לצעדים שעליהם לנקוט. חז"ל רמזו לנו שעם ישראל התפצל לארבע קבוצות "ארבע כתות נעשו ישראל על הים. אחת אומרת לפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן" (מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דויהי בשלח, ב').

המדרש מציג בפנינו ארבע אפשרויות של תגובה ברגעי משבר: ללכת קדימה ומה שיהיה יהיה, לוותר ולהיכנע, להיאבק, או לבחור בצרחות, בלחץ, בהיסטריה. מול הים עומדים למעשה ארבעה סוגים של אנשים, ארבעה טיפוסים- המתייאש, הנסוג, הנלחם והמתפלל.

כשירדנו למצרים היינו רק משפחה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה וכו'. וכשיצאנו ממצרים הפכנו לעם. פרעה אומר בפחד לעם המצרי "הנה עם בני ישראל רב ועצום (=הם רבים וחזקים), הבה נתחכמה לו" (=בואו נתחכם כדי להכניע אותם). עם ישראל, זו איכות אחרת הבנויה מחיבור של כולם יחדיו. כשם שאדם הוא הרבה מעבר לסך אבריו, כך גם עם ישראל. לכן התחכם פרעה ומינה שוטרים יהודים שיפקחו על העבודה של אחיהם היהודים, ומי שלא ימלא אחר המשימות עלול לשלם מחיר כבד. מטרת המצרים הייתה שזה יגרום למריבה וסכסוך בין בני ישראל.

בעל האורח חיים הקדוש מבאר – מה ראה פרעה שבגינו כינה את בני ישראל כעם? וכך הוא כותב: "כי עם זה משונה מכל העמים, כי שאר העמים יתערבו ביניהם, ואין לך עם שאין בו תערובת גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל… כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד, הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה" (שם). למדנו על תכונתו המיוחדת של עם ישראל, הנובעת מערבות וממוכנות להקרבה אחד למען השני. מסירות זו מהווה חלק בלתי נפרד מתקומת ישראל וממלחמות ישראל בדורנו.

הרב קוק בהתייחסו למחלוקות בחברה המתגבשת כתב: "שלשה כוחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ביניהם ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם… הקודש, האומה, האנושיות, – אלה הם שלוש התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם… " (אורות התחיה י"ח)

סטיגמה היא מאפיין שלילי המקביל בין בעל המאפיין לבין אחרים. זוהי הדרך בה אנשים בחברה מתייחסים לקבוצה חברתית על פי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימות כלפי אותה קבוצה, מקורן של אלו בחוס ידע ובחוסר הבנה. סטריאוטיפ היא דעה הקשורה בין קבוצה של אנשים לבין תכונה אחת או יותר, ובכך היא בעצם הכללת היתר.

במאמר קול דודי דופק המבוסס על נאום פרו-ציוני שנשא הרב יוסף דב סולובייצי'ק, ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק, הסביר הרב מיהו עם ישראל. הקמת המדינה, אומר הרב סולובייצ'יק, היא "המאורע היותר חשוב שאירע בדברי ימי ישראל בתקופה החדשה" (דברי הגות והערכה עמ' 90). ומיהו עם ישראל? עם ישראל, כשאר העמים, מורכב מאנשים שונים בעלי תכונות שונות ודעות שונות. עם ישראל יכול להתקדם הלאה אל עבר מטרתו על ידי ההכרה בשוני בין מרכיביו.

יהדות העולם נמצאת כיום במצב של אי וודאות וחוסר אונים. כאשר אנו באים לתקן את עם ישראל ראוי שנזכור תמיד שהדבר הכי חשוב הוא אחדות עם ישראל. לאורך חיינו נפגוש אנשים שונים, אנשי הלכה ואנשי אמונה. לפעמים נסכים איתם ולפעמים נחלוק עליהם. לפעמים הפערים ייראו כל כך עמוקים עד שיעלה על דעתנו שהם אינם בני גישור. אבל בדיוק אז בא הקב"ה ואומר, "קול דודי דופק". הקב"ה דופק על דלתותינו וצועק לנו שנתאחד, שעל אף הקושי הרב נמצא את עמק השווה.

הקמת מדינת ישראל הניבה מאות ואלפי שאלות אופייניות, מתוך מבט ציבורי-לאומי ואפילו אוניברסלי. כתב הרב הרצוג: "הייתי בין המתלהבים לרעיון של מדינת ישראל. בדעתי נגמר שמדינת ישראל היא צורך חיוני לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות, לא רק מהבחינה ההיסטורית-לאומית של השאיפה לפריקת עול גלות, לא רק כדי לסלק את הסכנה של השמדת ישראל ח"ו המאיימת תמיד, לא רק כדי להכין מקלט לעת צרה, לא רק מהבחינה של כלות הנפש היהודית את חירות ישראל… בלבי נקבעה הדעה שהיהדות עצמה, בתוך תוכה, מהבחינה הכי עמוקה, זקוקה אליו במאד-מאד" (הקדמה לספר "הלכה פסוקה", מכון אריאל).

אסיים בדבריו האופטימיים והנפלאים של הרב קוק המובא במאמרי הראי"ה "נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי, נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה , ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל המיית נפש, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (עמ' 77).

(בשלח תשפ"א)