מערכת שבתוןאמנון בן-שי, פ"ת
קראתי ב"שבתון" את המאמר שכתב פרופ' שמחה גולדין.
רציתי לשתף אתכם למה אני תומך במשפחת גולדין, מתוך הסיפור האישי שלי.
בסיפור זה מעורבבים המזל, הגורל והדבקות בארץ ישראל.
הסבים שלי ראו את הנולד, עזבו את הבית והמשפחה באירופה, והגיעו לארץ בתחילת שנות השלושים של המאה הקדמת. הם זיהו את הסכנה בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ובחרו להעביר את מרכז החיים שלהם לארץ ישראל. ההורים שלי כבר נולדו בארץ. לסבתא שלי מצד אימי יש משפחה בארץ כ-200 שנה, מאז עליית תלמידי הגר"א לארץ הקודש.
בחירה גורלית
בקיץ תשל"ב הכל השתנה. אבא שלי, שלמה ידידיה ליפשיץ הי"ד (לזכרו שיניתי את שם המשפחה ל-בן-שי) גויס למילואים וסופח לגדוד שלא היה שייך אליו, מאחר והיו חסרים להם מפעילי מרגמה 81 מ"מ. אבי השאיר בבית אישה ו-3 ילדים בגילאים 11, 9 ושנתיים.
כשהגיעו החגים שאלו את אבי מתי הוא רוצה לצאת לחופש, בראש השנה או ביום כיפור? מאחר וראש השנה נחוג באותה שנה שלושה ימים, הוא העדיף לצאת לראש השנה, מאחר והוא ידע כי אנחנו, שלושת הבנים, נסתדר בלעדיו יום אחד ביום כיפור.
רצה הגורל וביום הכיפורים נפתחה מלחמה שלא התכוננו אליה. ברור כי אם היו ספקות למלחמה, גדוד 68 של חטיבת ירושלים לא היה תופש את קו המעוזים, קו בר – לב אל מול הצבא המצרי.
במוצאי יום כיפור חברו למוצב כוחות שריון ולקחו איתם רק את ההרוגים והפצועים. המעטים שהיו עדיין כשירים, נשארו במוצב והמשיכו להילחם, ללא סיכוי כלשהו מול הצבא המצרי שתקף גלים גלים את המוצב.
למחרת, נכנעו מעט החיילים שהיו במוצב ונלקחו בשבי. אבא שלי ועוד שני לוחמים שהיו בעמדת הרגמים, היו מחוץ למוצב בעמדת הרגמים והקשר איתם נותק. עד היום אנחנו לא יודעים האם אותם שלושה חיילים ניסו להימלט חזרה לעבר ישראל כשהשריון הישראלי מנסה לסדר להם מסדרון אש, נפגעו מכוחותינו, או שנהרגו מאש הצבא המצרי.
כשמכריזים על אבא כנעדר
בין יום כיפור לסוכות נציגי צה"ל הגיעו אלינו הביתה לבשר כי אבא שלי הוכרז כחייל נעדר. בכל התקופה ניסנו לאסוף ידיעות על גורלו, נסענו לתל-אביב לזהות תמונות של שבויים ואמא שלי ז"ל הקשיבה בתכיפות לדרישות השלום של שבויים בקול קהיר.
רק כאשר חזרו החיילים השבויים ממצרים, התברר כי אבא שלי לא ביניהם. הדוד שלי נסע לבית ההחלמה בזיכרון יעקב, שם שיכנו את החיילים שחזרו מהשבי, אבל לא הצליח לקבל מידע חדש.
כעבור עוד כמה חודשים, התנהלו שיחות להפסקת אש עם המצרים בק"מ ה-101. בגין, שהיה אז ראש הממשלה, הכריז כי במידה והמצרים לא יתנו לצה"ל לחפש את הנעדרים בגזרת המעוזים, לא יתנהלו שום שיחות ולא יחתמו על הסכם כלשהו.
וכך היה, המצרים נתנו לכוחות צה"ל לחפש, ואחרי 11 חודש מפתיחת המלחמה, אבא שלי הובא לקבר ישראל. לא ישבנו שבעה, רק שעה אחת בלבד, ולא אמרנו קדיש כי עברו 11 חודש. למוצבים בתעלה לא ניתן היום להגיע, וכל האזור כבר לא קיים, כי המצרים הרחיבו את התעלה, והרסו את כל קו בר-לב. האנדרטה היחידה נמצאת היום ביער השלום, למרגלות ארמון הנציב בירושלים.
היום כבר לא ממלאים חובות
לפני 12 שנה, הייתי במצרים עם משלחת של אנשי גדוד 68, חיילים, פצועים ושבויים. למשלחת הצטרפו בני המשפחות השכולות. סיירנו באזור התעלה והגענו גם למוזיאון המלחמה בקהיר. כאשר חזרתי הביתה מלא בכל החוויות החזקות, חגגנו שבת בר-מצווה לבן שלי, וכמובן, כל החוויות מהמסע לאזור התעלה במצרים, הועברו "בשידור ישיר" לבני המשפחה, באותה שבת שתיזכר בליבי לעד.
ההתנהלות של המנהיגים אז, הייתה שונה מהיום. אז היה ברור כי לא מפקירים חייל בשטח, ולא יושג כל הסדר ללא החזרת הבנים הביתה.
ביום חמישי האחרון, צפיתי במשדר עובדה של אילנה דיין בערוץ 12. כבר 4.5 שנים משפחת גולדין ממתינה שמנהיגי המדינה ימלאו את חובם להדר גולדין ואורון שאול.
ההתנהלות היום מלמדת כי למנהיגי המדינה סדר יום ציבורי אחר, והם לא חשים חובה מוסרית להשלים את המובן מאליו ולהחזיר את הבנים ביתה.
אני חוויתי את המצב הזה כ-11 חודשים, ואני מכיר מקרוב את מה שעובר על משפחת גולדין, הגם שהייתי אז בסה"כ בן 11. ליבי עם המשפחה, לכן אני עושה היום כל מה שניתן כדי לתמוך בהם.
לא נשקוט ביחד עם מאות המתנדבים של מסדר הדר, עד אשר המנהיגים שלנו ימלאו את החובה המוסרית המוטלת עליהם, להביא את הדר למנוחה שלמה בקבר ישראל.
(תרומה תשעט)
