כפייה או הסכמה

מקובל להעלות על נס את נדבת הלב שהיוותה בסיס לבניית המשכן. כידוע, בתחילת פרשתנו השאיר ה' את מתן התרומות למשכן כעניין וולונטרי, שתלוי ברצון איש ואיש, וקבע: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה, א-ב). אולם עיון בפרשה הבאה, 'כי-תשא', מלמד שלא הכל היה וולונטרי בהקמת המשכן. חלק ניכר מבניית המשכן לא התבסס על נתינה התנדבותית, אלא על מס-אחיד ומחייב של 'מחצית השקל', שנדרש מכל בוגר "מבן עשרים שנה ומעלה" (ל', יד). תרומות חובה אלה שמשו ליציקת אדני המשכן להקמת ווי העמודים ולרכישת קרבנות ציבור (מגילה כ"ט, ב ורש"י בתחילת פרשתנו). תרומות הנדבה שבפרשתנו נדרשו לשאר חלקי המשכן ולכל כלי עבודתו.
נראה ששילוב שני סוגי התרומות מלמד עיקרון מפתח בעשיה הציבורית, ולפיו חשוב לשלב בה את שני המרכיבים הללו: חובה ונדבה. חלקים חיצוניים, כגון האדנים והעמודים צריכים להיבנות מתוך נתינה חיצונית, נתינה מתוך חובה. החלקים הפנימיים דוגמת הארון והשולחן, המנורה והמזבח צריכים להיבנות על בסיס נתינה פנימית הבאה מחפץ הלב. אין צורך להכביר במילים על חשיבות הנתינה הרצונית, שמשקפת את הקשר הנפשי למשכן, ובה בעת גם מחזקת אותו. אולם במקביל היה נחוץ שתהיה נתינת חובה של כולם, כדי שכל יהודי שיראה את המשכן מול עיניו ידע שהמשכן נבנה גם מתרומתו, וירגיש אליו שייכות עמוקה.
כאשר הקים רבי ישראל מאיר הכהן, מחבר "החפץ חיים" את הישיבה בראדין, הגיעו אליו כמה עשירים שהיו מוכנים לתרום סכומי כסף גדולים, ובכך לחסוך לו זמן ומאמצים של גיוס כספים ממושך מהציבור. ה'חפץ חיים' סירב בנימוס, ורצה שכולם יתרמו, ובכך תיווצר זיקה של כלל הציבור לישיבה, והיא תהיה ישיבה של כולם.
קורבנות הציבור באו אף הם מתרומת חובה, וזאת כדי להבטיח את התפקוד היום-יומי שלו. קיימת, כידוע, תופעה שכיחה שאנשים תורמים תרומות ייעודיות כדי להקים מבנים, ולאחר מכן מתעורר קושי למצוא אנשים שיושיטו יד לכיס, לצורך התחזוקה השוטפת ולצרכים היום-יומיים הקבועים. לפיכך התפעול השוטף של המשכן היה חייב להיות מבוסס על נתינה קבועה המעוגנת בחוק.
השילוב בין נתינת חובה לבין נתינה מרצון חיוני בכל ארגון, בכל קהילה וגם באומה כולה. בהקמת המקדש חרג שלמה המלך מהשילוב הקדוש שהתבצע בהקמת המשכן, וכפי שמספרת ההפטרה, הוא הטיל מס כבד על עם ישראל. היה זה 'מס עובד', שמשמעותו צו מלכותי לעזוב את הבית ואת הטיפול בנחלת המשפחה למשך ארבעה חודשים כל שנה, ולצאת לעבודות שירות קשות ומכבידות בפקודת המלך, כש-3,300 פקחים היו "רֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א, ה', כז-ל). תיאור עבודות הכפיה שם, מעורר אסוציאציה לשעבוד מצרים (להבדיל), בו עבדו בני ישראל בכפיה במפעלי בניה, כאשר נוגשים רודים בהם ושוטרי בני ישראל מפקחים עליהם.
עם מות שלמה המלך עלה רחבעם בנו למלוכה, ועם ישראל ביקש ממנו: "הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" (מלכים א, י"ב, ד). אולם רחבעם ביכר את עצת הצעירים על עצת הזקנים והכריז: "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי, וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (שם, שם י- יא). כתוצאה מכך עשרת שבטי ישראל פרשו ממלכות יהודה, ויצאו בהנהגת ירבעם להקים את ממלכת ישראל. השימוש בכוח הכפיה, והיעדר נכונות לפשרה מצד השלטון ביהודה הביאו לפילוג הממלכה, שבמרוצת הדורות הוביל לקרע גמור, למלחמות אחים ולהידרדרות שהשפיעה רבות על התהליכים שהובילו לחורבן בית המקדש ולחורבן ממלכות ישראל ויהודה.
היכולת לשלב בין חובה ונדבה, חיונית עוד יותר בחברה דמוקרטית. שאלות דת, חברה ואידיאולוגיה המפלגות את החברה הישראלית לא אמורות להיות מוכרעות רק באמצעות חקיקה ואכיפה. בנושאים כגון שמירת שבת במרחב הציבורי, גיוס בני ישיבות וכדומה יש ללמוד את סוד השילוב הראוי מתרומות המשכן: יש ליצור רובד בסיסי של חוקי יסוד, אך מעבר לו יש רובד משמעותי שצריך להיבנות על הבנות ועל יצירת הסכמות.
בבניית חברה, כמו בבניית משכן, לא מספיק להיות צודק, צריך להיות גם "חכם לב", שכן, כדברי המשורר יהודה עמיחי, "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב".
(תרומה תשעט)