סופת ההוריקן שאיימה השבוע לבלוע את ניו יורק, וגרמה לנזקים עצומים בגוף, נפש וממון, הבליטה פעם נוספת את אפסות האדם אל מול איתני הטבע ועוצמת הבורא.
גם "המעצמה הגדולה בעולם", לא יכלה לה, וניצבה חסרת אונים, מתגמדת, מתכוונת ומפוחדת, אל מול עוצמתם הגורפת והגואה של הרוח והסערה. גם מרכז העצבים הכלכלי שאנשיו רואים עצמם לא אחת כלבו הפועם של הסחר העולמי ניצב פגיע ומיטלטל בין חובות למדינות אחרות שספק אם יהיה בכוחו להחזירם.
אגב הסופה החדשה עולה ובוקע מחדש זכרם של פיגועי ה-11 בספטמבר, שבעוד מספר ימים יציינו בכל העולם עשור להתרחשותם. פיגוע טרור זה בוודאי לא היה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. רחוק מכך.
אך ללא ספק, גם בחלוף עשור אחד בלבד מהקטסטרופה שנחתה כרעם ביום בהיר על הציביליזציה המערבית, ניתן לומר שהרושם שטבעו פיגועים אלה על ההיסטוריה המודרנית גדול בעוצמתו ובהשלכותיו יותר מכל פיגוע טרור אחר.
חטיפתם, בו זמנית, של ארבעה מטוסי נוסעים, ריסוק שניים מהם במרכז הסחר העולמי שב"מגדלי התאומים" בניו יורק שהביאו לקריסתם וריסוק מטוס נוסף בבניין הפנטגון והחרבת אחד מאגפיו, פגעו ב"בטן הרכה" של העולם המערבי, ובאחד מסמליו המובהקים.
מותם של כשלושת אלפי אנשים באסון הנורא, ופציעתם של אלפים אחרים, הותירו אחריהם שובל ארוך של סבל, כאב צורב וצלקת שחרותה עמוק בבשר האנושות בשנות האלפיים.
ספר חדש, שיצא לאור בימים האחרונים (בעריכת הרב מ' ברויד), וכותרתו "התמודדות עם קטסטרופה – נקודות מבט יהודיות על ה-11 בספטמבר", מבקש להתמודד עם המאורע הנורא מנקודת מבט יהודית.
מישור אחד שבו דן הספר, הוא מישור יהודי מובהק: מציאת פתרון הולם לאלמנות הנעדרים ששהו במגדלי התאומים בעת האסון אך לא הותירו אחריהם עדויות ישירות על מותם. באמצעות "ארגז הכלים" ההלכתי, מצאו דייני בית הדין באמריקה, כמו גם הרב עובדיה יוסף ורבנים אחרים שנדרשו לנושא, פתרונות שסייעו להתיר את כל העגונות. ללמדנו, ש"אם תרצו – אין זו אגדה", ובמקום שבו יש רצון אמתי לפתור את הסוגיה שמציבה, אולי, את האתגר הגדול בימינו להיותה של תורת ישראל "תורת חיים", ניתן למצוא גם פיתרון הולם, במסגרת ההלכה ובאמצעות הכלים שהיא מאפשרת.
לעומת זאת, שערו השני של הספר, מתמקד בשאלות תיאולוגיות, הנושקות לתחומי המוסר והאתיקה, שעלו כתוצאה מהפיגוע, והן שאלות אוניברסאליות, חובקות עולם.
השאלות עצמן אינן חדשות, אך מעניין לבחון את ההתמודדות עמן במאה ה-21. במאמרו המרתק, עומד הרב ד"ר נחום לאם על חשיבותו של הזיכרון בעולמה של מורשת ישראל, ומשווה בין הקטסטרופה האיומה של השואה, שכילתה שליש מבני העם היהודי, לבין אסון מגדלי התאומים, שעם כל נזקיו והכאב שעמו, היה קטן בממדיו עשרות מונים (לשם ההשוואה, כותב הרב לאם, שאילו היה מדובר ח"ו על אסון בהיקף דומה לזה של השואה לגבי האומה האמריקנית, המספרים היו עולים לכדי 82 מיליון בני אדם!).
אגב עיונו בסוגיית הזיכרון הראוי – מה לזכור וכיצד לזכור – מבחין הרב לאם, כמיטב המסורת הבריסקאית הקלאסית – בין 'שני דינים' בעולמו של הזיכרון היהודי: "זכר לחורבן" ו"זכר למקדש".
לפי הגישה האחת, המוקד הוא ב"חורבן". בקטסטרופה. ברוע. גישה שביטויה המעשי עשוי לעודד את הותרת מקום האסון שומם, עומד בחורבנו, "למען יראו וייראו", כמצבת עד לכוחות הרשע שכילו אלפי בני אדם.
ולהבדיל, כמאמרם של חכמים לאחר חורבן הבית (תוספתא סוטה, פרק טו, י-יד): "אמר רבי ישמעאל: מיום שחרב בית המקדש דין הוא שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין, אלא שאין בית דין גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומר: הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו נגזר על העולם שהוא שמם שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ושלא להקים שבוע בן עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו… משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין ניטפל להן ר' יהושע. אמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר? אמרו לו: נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל? אמר להן: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין? אמרו לו: יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: לא נשתה. אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים; מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג; תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאין בכורים בעצרת? שתקו. אמר להם: בניי, להתאבל יותר מדיי אי אפשר, ושלא להתאבל אי אפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם; עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלם; עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם שנאמר "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
הגישה האחרת דבקה ב"זכר למקדש". לבניין. להוד ולהדר שאפפו אותו.
לא מנהגי אבלות, שמבטאים ייאוש וצער, אלא פסיעה בנתיב האופטימי, החיובי, של זכְרון הטוב וניסיון להתמיד בו.
דוגמא לכך הוא מנהג נטילת לולב כל שבעה כפי שנהגו במקדש; סיבוב הבימה בהושענות; מנהג ה"כורך" בליל הסדר, שאף הוא "זכר למקדש כהלל" וספירת העומר שקורבנה בטל אך היא בתוקפה עומדת.
כפי שמציין הרב לאם, בניגוד לגישה הדוגלת בבחירה בדרך אחת והעדפתה על פני חברתה, הכריעה ההלכה היהודית שעלינו לנהוג כשתיהן ובו זמנית. אנו עושים גם "זכר לחורבן" גם "זכר למקדש". מחד גיסא, עלינו לעמוד דומם, עטופי יגון, אבלים, כואבים, לנוכח אסון שבא עלינו. אכן, מאידך גיסא, ובה בעת, עלינו לשאת פנינו לעתיד, בתקווה ותפילה לעולם טוב יותר, שיהא מתוקן במלכות ש-די.
הד יפה לגישה משולבת זו עולה מתוך קול השופר שמתחיל להישמע בימים אלה של ראשית אלול. מתוך יללת השברים וקולות הגניחה, הבכי והנהי של התרועה, עולה ובוקע כוחה המנחם של התקיעה, סמל הגאולה, תקיעה גדולה שמובילה לאותו ה"יום ההוא", שבו "יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
(דברים תשעא)
זכר לחורבן וזכר למקדש
השארת תגובה