"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אנחנו אומרים את המילים האלה שלוש פעמים ביום, אבל לא תמיד חושבים על משמעותן הפשוטה – עבודת ה' עשויה לדרוש מאיתנו מאמצים, לגבות מחירים, לפעמים עד כדי מסירות נפש. אף אחד לא הבטיח שהכל יהיה קל ופשוט.
יש אנשים מסוימים, שהכלל המנחה אותם בהתנהלותם הדתית הוא: "אם זה קשה – סימן שלא צריך לעשות את זה". בדרך כלל מתלווה אליו ההנחה: "אם זה מפחיד – סימן שזה לא נכון", שמטרתה להתעלם מתיאורים מאיימים בתורה או בדברי חז"ל ביחס לעבירות. אותם אנשים יתלוננו תמיד על הקשיים וחוסר הרגישות של ההלכה, ויחפשו ציטוטים, מקורות או "רבנים אמיצים" שיקלו מעליהם את העול. כאשר מדובר בעמי ארצות, גישה זו אינה מפתיעה. הבעיה היא כאשר רבנים מסוימים נוטים גם הם אחריה, ומוכנים לוויתורים מופלגים בהלכה, בניגוד למקורות ולמסורת וללא ביסוס של ממש, כדי לספק את רצונם של אותם מתקשים. פסוקים כמו "דרכיה דרכי נועם" הופכים להיות תחליף לאלפי שנות מסורת ופסיקה.
חשוב להבין ש"פסיקות" מעין אלה, לא רק מכשילות את הרבים (כי העובדה שרב מסוים אמר משהו לא הופכת אותו אוטומטית למותר), אלא גם מערערות את יסודות ההלכה. היהודי הפשוט רואה כיצד הלכות ומצוות שאבותינו שמרו עליהן במסירות נפש במשך אלפי שנים נדחות הצדה בהינף יד, ושואל את עצמו – אם ככה, מה כל הרעיון? למה להתאמץ להימנע מעבירות, כאשר עוד כמה שנים יבואו רבנים ויגידו שזה בכלל מותר? אז בואו פשוט נעשה מה שבא לנו, והרבנים כבר ימצאו דרכים להכשיר את זה. הרי כל מה שהם צריכים זה קצת "אומץ" ו"תעוזה", והנה הכל מותר.
חייבים לשנות את נקודת המוצא. נכון יש הלכות שקשה לקיים, לפעמים קשה מאד. אבל אף אחד לא הבטיח שעבודת ה' היא תמיד קלה ונוחה. "לא תוכלו לעבד את ה', כי אלוקים קדושים הוא, א-ל קנוא הוא", מזהיר יהושע את העם. אולם עם ישראל לא נרתע מהדרך הקשה. במשך אלפי שנים מסרו יהודים את נפשם לייסורים ומוות על קיום המצוות. האם יתכן שהיום נזלזל בכל זה בגלל שקשה לנו? "קצת קשה – אז נשברים?"
(כי תצא תשפ)
קצת קשה אז נשברים?
השארת תגובה