לכל מרחב יש גבולות התוחמים אותו. כל מי שגר בבית יודע שהקירות קובעים את גבולותיו, ושלא ניתן לחרוג מעבר להם אלא רק להסתדר בתוכם. לעומת זאת, יש מחיצות סמליות יותר, כמו וילון, שלט "עצור" או סרט צהוב, שקובעים את גבולות המרחב לא באמצעות מחסום פיזי אלא באמצעות שדר פסיכולוגי: האדם שרואה אותם יודע שהוא לא אמור לעבור אותם, ואינו מנסה לעשות זאת למרות שפיזית הוא מסוגל.
גם בתודעה יש לנו מחסומים כאלה. אם נבחן את עצמנו מבפנים, ונחקור את מרחבי התודעה שלנו, ניתקל בשלב מסוים במחסום מנטלי, מעין מסך שמבדיל בין מה שאנחנו מסוגלים לחשוב, לקבל ולהאמין לבין מה שנתפס בעינינו כ"מחוץ לתחום". כל מה ששייך לעולם המוכר, האמפירי והמדעי נמצא בפנים, כחלק מתמונת העולם המקובלת והבטוחה; מעבר למסך נמצאים כל מיני דברים שאינם חלק מהתמונה הזו, ובהם אנחנו מתקשים יותר להאמין. זה לא עניין של אמירה בפה אלא של שכנוע אמיתי בלב; אנשים רבים יאמרו למשל שהם מאמינים באלוקים, ורבים מהם מאמינים שהם באמת מאמינים בו – אבל לא תמיד הם באמת מאמינים. מסך חוצץ בינם לבין האפשרות הזו, והם מתקשים לעבור אותו ולהאמין במלוא מובן המילה. כל שכן שכאשר מדובר בדברים יותר "מוזרים", שלא משנה כמה ראיות ונימוקים יביאו לטובתם – מבחינת רוב האנשים הם יישארו מעבר למסך. הם יכולים לקבל אותם רציונלית, אבל התודעה שלהם מתקשה לקבל אותם באמת.
המסך הזה גם חוצץ בין הדברים שאנחנו מסוגלים לעשות, לאלה שאנחנו חושבים שאנחנו לא מסוגלים. יש דברים שאנחנו לא מעלים בדעתנו שנוכל לעשות אי פעם, שנתפסים בעינינו כבלתי אפשריים. כמו אסיר שנולד בכלא והתרגל לעולם צר ומוקף בחומות, כך קשה לנו להעלות על הדעת עולם של מרחבים בלתי מוגבלים.
יש חשיבות למחסומים המנטליים הללו. לפעמים הם מה שמונע מאיתנו להשתגע. אבל לפעמים כדאי להתאמץ ולפרוץ אותם. לצאת מהריבוע, מהמסגרת הקבועה, ולפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, למרחבים ולאפשרויות שלא הכרנו קודם. להגמיש את הנפש לרעיונות אחרים. לפעמים צריך להתאמץ כדי לשבור את הקיר, ולפעמים כל מה שצריך הוא להסית וילון – והדרך תהיה פתוחה לפנינו.
(קרח תשפ"א)