קיימת נטייה באסונות ובצרות אותות לגאולה המתקרבת. כך נאמר בגמרא (סנהדרין צח, א): "אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו (למשיח)", ובאותם דפים מופיעות עוד אמרות רבות ברוח זו, המתארות את התקופה של "עקבי משיח" כזמן של צרות ואסונות מרובים, שדווקא מתוכם תצמח הגאולה. כבר בתנ"ך מופיעים תיאורים כמו אלה של מלחמת גוג ומגוג שקודמת לגאולה. אמונה זו הפיחה עידוד ביהודים לאורך הדורות, והעניקה להם תקווה שהצרות העוברות עליהם אינן אלא חבלי משיח, ייסורי הלידה שלפני הגאולה. ואכן ראינו לא פעם כיצד בעקבות אסונות צומחת ישועה, כמו הקמת מדינת ישראל לאחר השואה, או הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לאחר תקופת המתח והחרדה שלפניה.
גישה זו רואה בצרות הזדמנות. כאשר הסדר הקבוע מזדעזע ומתערער, זה אמנם מפחיד ומסוכן, אבל יש כאן הזדמנות לשינוי שיצמיח מציאות חדשה וטובה יותר. ישנן שתי דרכים לשינוי: אבולוציה איטית והדרגתית, או רבולוציה מהירה וקיצונית. בדרך כלל אנו מתנהלים בדרך הראשונה, ומנסים לקדם את חזון הגאולה באמצעות שיפור הדרגתי, צעד אחר צעד, תוך שמירה על הקיים וניסיון לרומם אותו. אולם אם כבר קורים אירועים מזעזעים שאינם בשליטתנו, אפשר לראות בכך את יד ה' המזרזת את התהליך, הורסת את הישן כדי לבנות במקומו חדש.
אפשר לראות בכך את שני סוגי הגאולה האפשריים שציינו חז"ל (סנהדרין שם): "זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה". אם זוכים ישראל, ומתקנים את עצמם ואת העולם, הגאולה תבוא בצורה נעימה וללא זעזועים. אולם אם לא זכו, הגאולה עדיין תגיע בעתה, בזמן שנקבע לה מראש – אבל בגלל הפער בין החזון האלוקי לבין שפלותם של בני האדם, היא תגיע בצורה שתזעזע את העולם ותגרום לחורבן. אם עם ישראל והאנושות לא הכינו את עצמם כראוי, יהיה צורך להחריב את המציאות הנוכחית כדי לבנות על גביה את העולם של ימות המשיח.
אבל לא מדובר רק בחורבן פיזי אלא בשינוי של התודעה. אסונות שמערערים את המציאות, מערערים גם את ביטחונו העצמי של האדם ואת תחושת הגאווה והשליטה שלו, מכניסים בו ענווה ויראת שמים, וממילא הופכים אותו להיות ראוי יותר לגאולה. (ויקרא תש"פ)