פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בפיהם של חז"ל, וכך גם בתרגום השבעים, נשמר שמו המקורי של החומש השני בתורה כ"ספר הגאולה". יש בכך כדי להבליט את מקומה המרכזי בחיינו. כך, בימים ההם, כך בזמן הזה.
בעולמה של תורת ישראל, גאולה אינה שם פרטי. היא שם של משפחה גדולה, שבכל דור ודור יוצקים בה תוכן חדש ומעניקים לה משמעות מחודשת.
מעבר לגאולה הגדולה, של אומה ועם, קיימת 'גאולה' אישית. ביטוי לה ניתן בדברי ההגדה הנודעים, שלפיהם "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
מהו סוד הגאולה? אמרה המיוחסת לאבי תנועת החסידות, ה"בעל שם טוב", קובעת כי "בזכירה – סוד הגאולה". שלוש מלים אלה חרותות, כעדות חריפה מצמררת, על כותלי "יד ושם".
בעולמה של הלכה, הזיכרון הרווח ביותר של הגאולה הוא ללא ספק "זכר ליציאת מצרים". מעשה השעבוד וההצלה ממצרים, שהשבת אנו ניצבים לפתחו, היה לאבטיפוס ומודל ליציאה משעבוד לגאולה. יש בו כדי ללמדנו פרק מאלף בתורת הגאולה, הן של היחיד והן של הכלל. על מנת שאדם ייצא משעבוד לגאולה, עליו לתת את דעתו, בראש ובראשונה, למציאות שבה הוא מצוי. מודעות ורגישות לסבל ולשעבוד – הם-הם ראשית הגאולה.
לא ייפלא אפוא שראשית מנהיגותו של משה רבנו כמנהיג בוגר נעוצה ב"ראייה": "ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמות ב, יא).
שתי מלים מנחות, החוזרות פעמיים, הן "וירא" ו"אחיו". על מנת להיחלץ משעבוד על המשועבד או על החש לעזרתו ל"ראות" את השעבוד כהווייתו. לקרוא לו בשמו. לא "עבודה קשה", אלא "עינוי" ו"סבל". כשיורקים עליך, אל תאמר שזה רק גשם.
הצעד השני הוא להכיר שלא מדובר בסבלו של מישהו זר, אלא ב"אחיך".
כפי שהדגיש מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, דבר זה מובלט גם בנוסח דברי הכיבושין שאומר הזקן לפני העם בכל תענית ציבור ברחובה של עיר: "אחינו, לא נאמר באנשי נינווה וירא א-להים את שקם ואת תעניתם אלא וירא את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
בשונה מהפרשנות השגורה, לא תוכן הדרשה, החשוב כמובן כשלעצמו, הוא עיקר, אלא דווקא אותה מילה אחת הקבועה בראשה, והאומרת הכל: "אחינו!". רק מי שמרגיש כי המשועבדים והנאנקים אינם 'אחרים' אלא בשר מבשרו, אֶחיו-שלו, יוכל לחוות את כאבם וצערם ולנסות להושיט להם יד.
חז"ל העצימו עוד יותר את הזדהותו של משה רבנו עם סבלם של אחיו: "וירא בסבלתם- מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם'. שאין לך קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: ראה משאוי גדול על קטן ומשאוי קטן על גדול, משאוי אדם על אשה ומשאוי אשה על איש, משאוי זקן על בחור ומשאוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון [=כלי מלחמה? דרגותיו?] שלו והולך ומיישב להם סבלותם, ועושה עצמו כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: 'אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל והנהגת להם מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך', הדא הוא דכתיב: וירא ה' כי סר לראות – ראה הקב"ה שסר משה מעסקיו לראות את סבלותם של ישראל, לפיכך: ויקרא אליו א-להים".
נסיך מצרי, שגדל בארמון המלוכה של פרעה, נוטש את מקומו ותוך סיכון עצמי נחלץ לעזרת אחיו. אין הוא מסתפק בהבעת הזדהות, אלא נוטל יוזמה ועושה מעשה של ממש.
לפי מדרש חז"ל, עזרתו של משה רבנו אינה מתמצית בהבעת אמפטיה, מן הפה ולחוץ, אלא כרוכה בתרומה ממשית, שגם סיכון בצדה. סולידריות וערבות הדדית, שהן גרעין הגאולה ותקוותה.
ומכאן מודעא רבה לאורייתא: אין גאולות חינם.
גאולה, פרטית וציבורית כאחד, כרוכות במוּדעות לסבלו של אדם, בראיית מציאות כהווייתה, בנטישת האינטרסים הפרטיים ובהיחלצות לחילוצו של הסובל והנאנק מן המיצר שממנו עולה קריאתו ובוקעת השמימה.
(שמות תשעח)
