אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])שני תארים הוצמדו לדמותו של משה רבנו. האחד- רועה צאן: 'וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה', והשני – איש הא-לוהים: 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים'. שני תארים שנראים על פניו כרחוקים וכשונים זה מזה, ואעפ"כ התעקשו חז"ל לאחד ולחבר אותם לאדם אחד שיכול להיות בו זמנית גם רועה צאן וגם איש אלוקים.
סיפור רעיית הצאן של משה, כמו גם של דוד, תפס מקום משמעותי בהתייחסות חז"ל במדרשים השונים למקצוע הזה.
בעוד שמבחן מנהיגות בימינו נמדד בכושר רטורי, בכריזמה, בכוחניות, וביכולת לקושש לייקים בפייסבוק וציוצים בטוויטר, מבחן המנהיגות של הקב"ה היה שונה לחלוטין.
כמה ידועים הם דברי המדרש וכמה הם מצריכים כל פעם עוד העמקה ועוד עיון: "אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך.
אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי, ומשה היה רועה'".
קריאה פשוטה בסיפור הידוע הזה מעלה לענ"ד שאלה מרכזית – משה היה רועה של הרבה גדיים, והיה מחויב להשגיח על כולם. אם כן- כאשר ברח ממנו גדי אחד- מה היה שיקול הדעת שלו להשאיר את כל הגדיים האחרים בלי השגחה ולרוץ אחרי גדי אחד? לכאורה נראה שהוא לא משגיח כמו שצריך וכפי שהתחייב על הרבה גדיים אחרים בזמן שהוא עסוק לרוץ אחרי גדי אחד – מי 'התיר' לו לרוץ אחרי גדי אחד במחיר של הזנחת האחרים? הרי יכול היה אח"כ להסביר ליתרו, שהגדי ברח והוא הפעיל שיקול דעת הגיוני שעליו להמשיך ולהשגיח על כל העדר, ולא להפקיר אותם כדי לרוץ אחרי גדי אחד.
פעם הקראתי את המדרש הזה בפני קבוצה של תלמידים, עצרתי בשורה האומרת- 'כיוון שהגיע משה אצלו, אמר…' וביקשתי את התלמידים לומר מה לדעתם אדם רגיל שנאלץ לרוץ במדבר אחרי גדי היה אומר כשהוא מגיע סוף סוף מזיע מתנשם ומתנשף לגדי. מרבית התשובות נעו בין קללות עסיסיות מתונות עד האשמות כלפי הגדי ורצון , 'לקרוע אותו' על הצער ועוגמת הנפש שגרם.
והנה , בא משה רבנו ומלמד אותנו שני עקרונות יסוד של מי שרוצה להיות מנהיג, מחנך, מפקד, הורה – כל מי שאחריות על כתפיו.
א- אל תוותר על אף גדי. אל 'תזדכה' על אף חייל, אל תתייאש מאף ילד. אל תחכה שהוא יבוא אליך- אלא, אם צריך- הפשל שרווליך ורוץ אחריו.
ב- אל תאשים את הגדי בבריחה. הוא בסך הכל גדי צמא. אל תוציא עליו את כל הכעס, כי הוא באמת לא אשם. לפני שאתה כועס על הגדי למה הוא ברח- בדוק את עצמך אולי יש בך משהו שהבריח אותו, ואולי יש לך בעדר עוד כמה גדיים צמאים שרק מרוב פחד לא בורחים. בדוק את עצמך האם אתה כרועה יודע בכלל מה קורה אצלך בעדר תחת האף. הגדי הבורח הוא לא כישלון של הגדי, אלא כישלון שלך כרועה שלא הצלחת לזהות את בעיית הצמא בזמן, ורק בריחת הגדי היא זו שגילתה לך עד כמה אתה מנותק מהמציאות.
רק רועה צאן שרואה כך את המציאות הכי ארצית של הגדי, יכול להגיע לפסגות הגבוהות ביותר ולהיות 'אִישׁ הָאֱ-לֹהִים'.
(שמות תשעח)
