שיח המשפטים – בין עבד לאדונו

שיח המשפטים – בין עבד לאדונו
הרב שבתי א' הכהן רפפורט
ראש בית המדרש
המכון הגבוה
אוניברסיטת בר אילן

דברי תורתנו הקדושה רצופים בהפתעות, והדגשים נסתרים, ממתינים, כביכול, מתחת לפני השטח למי שיזכה להיחשף לאורם. הפתעה שכזו נמצאת בתחילת הפרשה, ומדגישה את האתגר הגדול שהתורה מציבה בתחום שבין אדם לחברו.
תחום ההלכה שבין אדם לעצמו, ובינו לבין בוראו, כולל גם את קניינו. מה שקנוי לאדם נחשב כחלק ממנו, וסימנך בהמת כהן, ועבד כנעני של כהן האוכלים בתרומה, שכן קדושת הכהונה של בעליהם מקיפה גם אותם. בימים בהם יש עבדות בעולם, ואדם עשוי להיות קנוי לאדם אחר, אין מציאות של שיח בין האדם לעבדו.
כך כתב שלמה המלך ע"ה בספר משלי (כט, יט) "בִּ֭דְבָרִים לֹא־יִוָּ֣סֶר עָ֑בֶד כִּֽי־יָ֝בִ֗ין וְאֵ֣ין מַעֲנֶֽה". רבי אברהם אבן עזרא פירש " בִּ֭דְבָרִים – בלבד לֹא־יִוָּ֣סֶר עָ֑בֶד, בשבט ותוכחות ראוי ליסרו: כִּֽי־יָ֝בִ֗ין – אעפ"י שיבין המוסר לא יענה למייסר לומר כן אעשה". הדבר אינו נובע מאופיו של עבד מסויים, אלא מעצם היחס שבין האדון לעבדו. השיח הוא בין אדם לחברו, לא בין אדם לקניינו. כדי ששיח יהיה יעיל, צריך השומע להיות בן חורין להקשיב, להבין ולהפנים. שיח שכולו פקודות אינו שיח כלל, ואינו "דברים" אלא "שבט ותוכחות".
דבר זה צומצם בלשון המקרא, בקיצור נמרץ, בתיאור עבודת העבד. עבד הקנוי לאחר בלשון המקרא אינו עובד, שכן אינו נחשב ראוי להבין ולפעול, אלא בעליו עובד בו, כאילו היה בהמה או כלי.
בבהמה נאמר (דברים כא, ג) " עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ וגו'", על בני ישראל במצרים נאמר (שמות א, יד) " אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ", ובעבד כנעני נאמר (ויקרא כה, מו) "לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ". הרי שהבהמה והעבד אינם עובדים, אלא שעובדים בהם. נראה שהפועל "עבד" מציין את התכלית ומטרת הפעולה, שכן פעולות מוגדרות מתייחסות גם לבהמה (דברים שם) " אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל", אבל העבודה מתייחסת לבעלים ולא לבהמה או לעבד.
לעומת זאת, בן ישראל שעמדו רגליו בהר סיני אינו עובד בבן ישראל אחר, אלא העבד העברי עובד אצל "בעליו": "כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד". כדי שהעבד יעבוד, ולא שהאדון יעבוד בו, נחוצים שיח, הבנה ושיתוף פעולה. עניין זה הוא האתגר הראשון שבא לאחר מתן תורה בסיני. מטבע העולם, אנשים רגילים למערכת יחסים בין אדם לחברו המצריכים שיח. ההפתעה שבפרשת עבד עברי היא שאף שהאדון קנה את העבד, היחס אל העבד שייך לתחום זה של הלכה המגדירה את היחס בין אדם לחברו, ולא בין אדם לקניינו. אין האדון עובד בעבד, אלא הוא זכאי לצפות ממנו שיעבוד בעצמו. נראה, שדבר זה עמוק ויסודי יותר מאשר יציאת העבד לחרות כעבור שש שנים, שכן גם בשש שנות העבדות הוא זה שעובד אצל האדון, הוא אדם בן דעת לעצמו, ואף שהוא עבד כהן אינו זכאי לאכול תרומה (ויקרא כב, י).
יעקב אבינו ע"ה בהיותו בבית לבן מסר את נפשו על עבודתו (בראשית לא, מ) "בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי", אבל לא לבן עבד בו, אלא הוא עבד עבור לבן " עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ". דרך עבודה זו היא הדוגמה שמביא הרמב"ם לשיתוף הפעולה והאחריות ההדדית שבין מעביד לעובד (משנה תורה סוף הלכות שכירות) "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן… וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן".
הם הם דברי ירמיהו הנביא (לט, ט-י הנקראים בהפטרה) "לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־הַשָּׂרִ֨ים וְכָל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ". הברית נכרתה "לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם", שיהודי לא יעבוד ביהודי אחר, ומאחר ששרי יהודה לא הבינו שאסור להם לעבוד בעבדיהם היהודים, אלא העבדים עובדים אצלם תוך שיתוף פעולה, הם לא היו מסוגלים לשלח את עבדיהם חפשי, כיוון שאדם שונא להפסיד את קניינו.
המהפכה האישית והבין-אישית שהתחוללה במעמד הר סיני ביטלה את אפשרות העבודה בבן ישראל אחר, ובנתה את אפשרות הציות תוך כדי הבנה, אחריות, נאמנות ושיתוף.
(משפטים תשעח)