עשן הכבשן – ייצור סיד ושימושיו

בתיאור מעמד קבלת התורה מתואר הר סיני שמתמר בעשן כבד מאש ה': "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" (שמות יט, יח). דימוי דומה מופיע במהפכת סדום ועמורה: "וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט, כח).

לצורך ההמחשה בוחרת התורה להשתמש בתיאור מוכר לכול. המתקן המתאים ביותר לכך הוא כבשן הסיד. ברחבי ארץ ישראל פזורים אלפי כבשני סיד כעדות אילמת לשכיחותם ולחשיבותם בתרבות החומרית הקדומה (מופיע במפות הטופוגרפיות בסימן של נקודה שחורה). בכבשן זה ייצרו את הסִיד, בלשון המקרא "שִּׂיד" (שין שמאלית) ובערבית בשם "שׁיד" (שין ימנית). חומר זה שימש לצרכים שונים למשל לסיוד קירות בתים, לצביעה של חפצים: "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים כז, ב), ולטיוח בתים וגגות. במיוחד הסיד שימש בטיוח בורות המים, שהיוו את עיקר אספקת המים בתקופה הישראלית. הוא שימש כחומר חיטוי בבית הכסא (בבלי, ברכות מה ע"א) וכסממן קוסמטי להסרת שיער (משנה, מועד קטן א, ז) ועוד.

סיד נוצר בתהליך שריפה של גיר בטמפרטורה גבוהה של כ-800 – 1000 מעלות צלסיוס. בקליית האבן הלחות שבה מתאדה והדו-תחמוצת הפחמן נפלט וכך הגיר הופך לסיד כבוי. בור הסיד היה בנוי מגומא שנחפרה בקרקע בקוטר ממוצע של כ-3 – 4 מטרים ובעומק כ-2 מטרים ודופנה באבנים. הבור שנוצר מולא באבני גיר. מעליו נבנתה כיפה אטומה מאבנים בגובה של כמה מטרים. בחלל הסגור נקבעו שני פתחים; תחתון להסקה והעליון לאוורור. הסיקו את כבשן הסיד בעצים ובא"י בעיקר בסירה קוצנית. תהליך השריפה ארך כ- 4 – 6 ימים ללא הפסקה. לאחר שאבן הראשה (אבן הבוחן) של כיפת הכבשן התלהטה היה זה סימן שהתהליך הושלם; הגיר השרוף  נהפך לאבן סיד קלה ופריכה המוכנה לשימוש.

בתהליך השריפה של הכבשן היתמר עשן סמיך שיצר עמוד עשן בגובה רב, עד כ-25 מטרים ונראה למרחק. על מעמד הר סיני, כתוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, יד). ר' חיים בן עטר קושר את ה"קולות" שנשמעו לתהליך שריפת הר סיני שהיה עשוי אבני גיר, שבתהליך קלייתם בחום מפיקים קולות של פיצוץ (אור החיים לשמות יט, יח). נוף עשן הכבשן היה שכיח בארץ ישראל עד ראשית המאה העשרים, שבה עדיין פעלו מאות כבשני סיד. פעילותם הסתיימה עם תהליך הייצור המודרני היעיל והזול יותר.

(יתרו תשפ"א)