פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כשאר פרשיות המשכן, עמוסה פרשת תצווה בפרטים ופרטי פרטים. זר כי ייקלע לבית הכנסת, עשוי לחשוב שהגיע בטעות לשיעור בבית ספר "שנקר". גזירה ותפירה, צביעה ועיטור. שיבוץ ורקמה. חושן ואפוד. מעיל ומכנסיים. מצנפת ואפילו אבנט. משבצות וכתפיות. אבזמים ואבנים. שלל צבעים וגוונים: תכלת וארגמן. תולעת שני ושש.
מעבר לשאלה המתבקשת מאליה, מה ראתה תורה להקדיש עשרות רבות של פסוקים להוראות אלה, מעלה הפרשה שאלות יסוד בדבר מקומו של הלבוש והכיסוי בעולמה של יהדות (והלוא דבר הוא, שאחת ההתגלויות הראשונות של הקב"ה לאדם קשורה בעשיית בגדים: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" – בראשית ג, ז). לצדו, קיים בפרשה מתח בין ה"ציווי" הנורמטיבי והכופה שבא בראש הפרשה ("ואתה תצווה"), לבין הוראות ה"רשות" השונות שבאו בהמשכה, ובין הציווי המכוון לכאורה רק כלפי משה, מנהיג העם ומורה דרכו ("ואתה תצווה", "ועשית", לשון יחיד נוכח) לבין הצו שמופנה לרבים ("ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך", "ועשו את האפוד", ועוד כהנה וכהנה).
דומה שאחד המסרים החשובים שעולים מכאן הוא שעבודת הקודש והמקדש אינם רק עניינו של היחיד, של ה"משמש בקודש" בלבד, אלא של העם כולו. הכל צריכים להיות שותפים בעבודת ה', על חוויותיה ושמחותיה, ציוויה ואיסוריה.
בתוך שגרת העשייה הדקדקנית והפרטנית, בולט חריג אחד, שנאמר במעיל: "והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע" (כח, לא). מעבר לדרך העשייה המסובכת של "כפי תחרא" (ומרתקת ההשוואה שעשה כאן הרשב"ם לפירושו, להבדיל, לבגדי גלחים (כמרים!)), נשאלת כאן שאלה: מה ראה הכתוב לצוות דווקא במעיל ש"לא יקרע"? האם מדובר רק בהוראות עשייתו (כפירוש החזקוני על אתר), בעצה טובה, כפירושו של רש"י ["כדי שלא יקרע"], או באיסור ממשי שמאחוריו מסתתר מסר מסוים?
עיון בדברי הגמרא (יומא עב, ע"א) מלמד שלא מדובר רק בעצה טובה בעלמא, אלא באיסור בר ענישה. וכך נאמר שם: "המקרע בגדי כהונה לוקה". אכן, בכך לא סרה התמיהה אלא מתחזקת עוד יותר: וכי נחשדו ישראל לקרוע בגדי כהונה? ואם עשו כן בשוגג, מה טעם ילקו על כך?
כדרכו, ביקש בעל ספר "החינוך" ליתן טעם בדבר: "כדי שילבשנו באימה, וביראה, ובנחת, ודרך כבוד. ויירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר". ומסר גדול יש כאן, הן במישור הפנימי, של עבודת המקדש, הן במישור רחב הרבה יותר, של "עבודת הקודש".
לא אחת, מחמת התלהבות דקדושה, עשוי אדם להתלהב ומתוך כך לעשות מעשיו מתוך אקסטאזה דתית, תוך איבוד כל התחושות לגבי מה שקורה מסביב. על כן מצווה אותנו תורה, שגם בעת עבודת הקודש, בעודו שרוי בלהט העשייה הדתית, חייב הכהן לתת דעתו גם לסובב אותו. עליו ללבוש את המעיל לא רק מתוך "אימה וביראה" אלא גם "בנחת", תוך שיקול דעת ושמירה על כך שעבודתו תיעשה ב"דרך כבוד", ולא בתורה מתמיהה ומבזה.
יתר על כן: מרוב התלהבות, דתית או אחרת, עשוי אדם להיכנס למרוץ מטורף של השגת היעד, של חתירה למטרה, מבלי שייתן לבו ל"קרעים" ולמחיר שהתלהבות זו גובה. התורה מצווה עלינו, גם בשעת החתירה למטרה, קדושה וטהורה ככל שתהיה, להיזהר ולהישמר מפני ה"קרעים" שעלולים לבוא בעקבותיה.
רעיון זה, של מתינות ושיקול דעת בעבודת הקודש, מודגש גם בראש פרשת בהעלותך. לשונה נשמעת כמין הד לציווי שנאמר בראש פרשתנו. כנגד "ואתה תצווה… להעלות נר תמיד", מעלה אהרן הכהן את הנרות, מדליק את אש התמיד, ומקיים את הציווי ככתבו וכלשונו: "ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר ציווה ה' את משה". וכמו שפירש רש"י: מלמד שלא שינה. מעלה גדולה היא ל"איש האלוקים", שיכול הוא להגיע אל הקודש גם בדרך המלך, מבלי שייראה מוזר ו"משונה" בעיני הבריות.
(תצווה תשעד)
