הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשיית עשיית הקטורת הנה פרשה קטנה שהסתום בה מרובה על הגלוי (שמות ל' ל"ד). רשימת החומרים כוללת בסך הכול ארבעה בעוד חז"ל מונים אחד עשר סממנים (כריתות דף ו' ע"א). למה נמנו בתורה ארבעה חומרים בלבד? ייתכן לומר שמן התורה פיטום הקטורת כולל רק ארבעה סממנים, וחכמים הוסיפו עליהם עוד שבעה. אבל חז"ל הבינו שכל אחד-עשר הסממנים הם מדאורייתא "אמר ר' יוחנן: אחד עשר סממנין נאמרו לו למשה בסיני" (כריתות, שם, ע"ב). וכך גם פוסק הרמב"ם (רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ב הל' א').
חוש הריח הוא היכולת להבחין בכימיקלים נדיפים באוויר, ואצל בעלי חיים הנושמים במים, בתוך המים. ברקמת האף קיימים תאים שחשים בשינויים בריכוזי חומרים שונים, המידע מועבר דרך עצב הריח אל מרכז ההרחה במוח.
בזיהוי סממנים אלו עסקו מפרשים קדמונים כמו רב סעדיה גאון, רש"י והרמב"ם. ספר בשם 'ספר הקטורת' שיצא בשנים האחרונות ידי פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, מתרכז רובו בשאלת זיהוי כל סממן וסממן, מדעות הראשונים השונות ועד לדעתו של המחבר. הספר משלב ידע גיאוגרפי, היסטורי ופילולוגי עם דיסציפלינה בוטנית וזואולוגית.
ריחה הערב של הקטורת מתואר בתלמוד "מירושלים ליריחו עשרה פרסאות… עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת (ריח הקטורת עובר את המרחק מבית המקדש ליריחו ונדבק בהן), כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטורת" (מסכת יומא ל"ט ע"ב). תכלית הקטורת כפי שמבאר הרמב"ם "מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושׂורפים בשׂר ורוחצים קרביים – לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו" (משנה, תמיד, פרק ג', משנה ח; תלמוד בבלי, תמיד ל', ב. ).
ההלכה קובעת שאם צריך לקרוא בתורה ויש ריח רע מבחוץ שאנשים מריחים, אם יש במקום אחד שלא חש בריח – מותר להעלותו לתורה. אם מקור הריח בבית עצמו – אסור להעלותו לתורה אף שאינו מריח (בן איש חי, שנה א', פר' בא, סקט"ז). בטור (טור או"ח, סוף סי' רצ"ז) מובאת מחלוקת קדמונים ביחס למי שאין לו חוש הריח. דעת רבינו אפרים היא שמי שאינו מריח לא יברך ברכה על בשמים, ולדעת הרא"ש יברך. למעשה פסק השולחן ערוך "מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוון להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע" (או"ח, סי' רצ"ז סעי' ה'), אך הביא המשנה ברורה שם שכל האחרונים חולקים על זה ודווקא את בניו הקטנים יכול להוציא משום חינוך כדין כל ברכות הנהנין, ולא את מי שאינו מריח (שם, ס"ק י"ג). בספר כף החיים כתב בשם ההלכות קטנות (חלק ב' סי' קפ"ד) שהוא הדין אם הוא מצונן ומשום כך אין הריח עולה למוח (ס"ק ל"ד). ובשמירת שבת כהלכתה סיכם הדברים "מי שאינו מריח, כגון שהוא מצונן, לא יברך ברכת הבשמים, גם אם בדעתו להוציא את בני ביתו, שהם יריחו בבשמים. ובמקרה זה יברך אחד מבני הבית על הבשמים ויכוון להוציא גם את המבדיל, והלה יענה "אמן" ויריח מעט אחריו. ואף על פי שאינו מריח, יכול הוא לברך ברכת הבשמים בשביל קטנים, ולאו דווקא בנים קטנים שלו, אם אמנם אינם יודעים לברך בעצמם, והם יריחו בבשמים מיד לאחר ברכתו. אבל במקרה זה לא יברך להם בתוך סדר ברכות ההבדלה, אלא יברך להם לאחר ששתה מיין ההבדלה" (שמירת שבת כהלכתה, ח"ב, סי' ס"א ס"ה).
(כי תשא תשעח)
