הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)פרשות תרומה ותצווה מכילות בתוכן אמירה חזקה ומשמחת על היכולת של עם ישראל להוות משכן לשכינה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
כך, בקריאה פשוטה.
אלא שמדרש שמות רבה לפרשתנו קורא את הפרשה בדרך שונה. המדרש על המילים "ויקחו לי תרומה…", מתאר את הקב"ה כנזקק העומד בפתח ומבקש תרומות. נזקקותו של הקדוש ברוך הוא באה לידי ביטוי גם כשהמדרש מצייר אותו כאביה של הכלה בתמונת החתונה:
"מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא הוה פראדורין (=מהלך תמיד) לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא נתנה תורה לישראל (שמות יט) ומשה עלה אל הא-להים. משניתנה תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'" (פרשה לג).
המדרש מציע תיאור יפהפה של הקב"ה כאבי הכלה (היא התורה). בתקופת האירוסין, קודם מתן תורה, הגיע החתן (משה) לבית הורי אשתו כדי לבקרה (ובנמשל– משה עלה למקומו של ה', בהר סיני כדי לקחת את התורה). תיאור היפוך הגלגל לאחר הנישואין והבאת האישה לביתו, חזק מאד. ברגע אחד הופך האב לנזקק, למתגעגע המורחק מבתו וכדי לראותה הוא נאלץ ללכת לביתה החדש– הלא הוא המשכן.
הצורך במשכן הוא תוצר ישיר של מתן תורה. עם ישראל אינו זקוק יותר לקב"ה. את תרגום נוכחות ה' בעולם הוא כבר קיבל לידיו ולאחריותו, והקב"ה, המודר מן הסיטואציה, מתגעגע לבתו, התורה, אשר היא בשר מבשרו.
המהפך הזה שהתחולל במערכת היחסים בין עם ישראל והקב"ה הוא מהפך מרתק בדמותו של הקב"ה ובאופי הנהגתו בעולם. המהפך הבא יגיע עם תום הנבואה וחורבן הבית. מה שמלווה את חורבן הבית והגלות הוא השתקעות בד' אמות של הלכה, שמחה בתורה כירושה, והעמל בתורה כפיצוי על התרחקותו של הקב"ה.
בפרשתנו, כאמור, מדובר על שלב אחר, קודם.
לאחר מתן תורה הקב"ה הופך להיות מעין 'אב זקן', יועץ לשעת צרה, פסיבי יותר ומורחק מן המקום שבו מתרחש ה'אקשן' המרכזי: הלא הוא בית החתן והכלה. הוא אינו עוד מוביל דרך, אלא משפיע על האירועים מעמדה פסיבית וחלשה יותר. הוא מונח במוזיאון יפהפה ומושקע עם ריהוט כבד ויוקרתי. חדר אורחים שמסדרים להורי הכלה כשהם באים להתארח.
העמדה הזו מוכרת להורים שחיתנו ילדים. לפתע הבית מתרוקן, וההורים מוטרדים מן השאלה כיצד ישפיעו על חיי ילדיהם הנשואים, כיצד הם יוכלו למשוך אותם חזרה לבית ההורים ובמה יפתו אותם. לפעמים, הפתרון הוא ביוזמה אישית, בניסיון לחבור לחייהם החדשים ולהיות שם איתם.
אין צריך לומר שדמות הא-ל אינה רק תוצר של התהליכים. מה ששומע המדרש בפסוקים הוא גם שינוי באופי עבודת ה' של עם ישראל המתרחש עם מתן תורה. עם ישראל שוקע בבניית האתוס המשותף שלו ושל התורה, והקב"ה המושיע הופך מבחינתו למועמד לביקורים חד פעמיים, לזיכרון נוסטלגי של ימים עברו.
עם ישראל מקבל את התורה והיא הופכת להיות מרכז חייו. כשעם ישראל משתעשע בתורה ומחדש בה, מקיים מחלוקות על מה שכתוב בה, הקב"ה נדחק למשכנו. כך מתוארים הדברים בתלמוד במספר מקומות. אחת הידועות שבהן היא מחלוקת ר' אליעזר וחכמים ביבנה על דין תנורו של עכנאי. ר' אליעזר מבקש להוכיח שאילו היו שואלים את הקב"ה הוא היה משיב שר' אליעזר צודק. אך החכמים משיבים לו "לא בשמים היא".
"לא בשמים היא?
אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת–
אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא?–
אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני" (בבלי בבא מציעא, נט, ב).
כבר ניתנה תורה מהר סיני, ומאז אין משגיחים בדברי אלוקים. עם ישראל משתמש בכלים האנושיים להכרעת הלכה. ומה ואיך מגיב לכך הקב"ה? הוא מחייך בנחת ואומר: "נצחוני בני".
(תרומה תשעח)
