הנה אנכי שולח מלאך

הכתוב בפרשת משפטים מלמדנו שהקב"ה מכין את עם ישראל כבר עתה לכניסה לארץ הקודש (שמות כג, כ-כב):
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ".
פסוקים אלה אינם מבהירים לנו מיהו המלאך המדובר. מי שיקרא את המשך התורה מכאן ועד לסוף ספר דברים לא ימצא מלאך או משהו שדומה למלאך שמכווין את דרכם של ישראל. הקב"ה מנחה אתה עם, ובראש המחנה הולך משה רבינו. אמנם, עמוד הענן והאש עוזרים בהכוונה בדרך, ובעיקר נותנים הנחיה אם יש צורך ליסוע או לעמוד, אך למה ייקראו מלאכים?
ר' אברהם אבן עזרא מתמודד עם שאלות אלה בביאורו הארוך על אתר, והוא דוחה כמה גישות פרשניות:
"ורבים השתבשו בזה. יש אומרים, כי המלאך ספר תורה, בעבור 'כי שמי בקרבו'. ואחרים אמרו ארון הברית, ופירשו 'ושמע בקולו' – הכתוב בו, ואמרו 'לא ישא השם לפשעכם' ".
שני הפירושים הראשונים מציגים עמדה שכלתנית, שאיננה מחפשת את המלאך ברובד מטאפיסי, אלא מוצאת אותו בדיבור עקיף של הקב"ה עם ישראל, אם באמצעות התורה ואם באמצעות ארון הברית. המכנה המשותף לשניהם הוא שהם עצמים דוממים, לא אקטיביים. ואכן, ראב"ע מתנגד להם בנחרצות:
"וכל אלה דברי רוח, כי כל התורה והמקרא מלאים מזה הטעם. הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד, ז), המלאך הגואל אותי מכל רע (שם מח, טז). ומשה אמר: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במד' כ, טז) […] כי אם מיכאל שרכם (דניאל י, כא), והוא הנקרא הגדול, כי הוא נכבד מאחרים רבים […] וזה המלאך הוא מיכאל".
קביעתו של ראב"ע בסוף פירושו מחייבת הסבר. מנין לו לראב"ע שהתורה מדברת כאן על מיכאל שרם של ישראל, ומה משמעות הליווי שמעניק לנו מיכאל אם הוא איננו מופיע בהמשך התורה כלל?
ביאור מרומז וגדוש בהסתרה ובהטעייה מצוי לסוגיה זו בביאורו הקצר של ראב"ע. ראב"ע תוקף בראש ובראשונה את הגישה לפיה בני האדם גבוהים מהמלאכים, והמלאכים הם שליחים א-להיים שנועדו לשרת את בני האדם. גישה זו מיוחסת על ידי ראב"ע לרב סעדיה גאון. מנגד, קובע ראב"ע שמדובר בטעות חמורה, והוא עושה זאת באמצעות ראיות לעייפה לעליונותם של המלאכים על בני האדם. וכך מסכם ראב"ע את דבריו:
"ועתה אפרש לך סוד השם הנכבד והנורא וסוד המלאכים, ואמשול לך משל באור הנפש היוצא מן העין. דע כי שבע מעלות היא העין, והפנימי הוא גרגר הלבן, והנה האור איננו גוף, ואור הנפש צריך לאור אחר חצוני. ואם היתה יכולת בך להבין איך תראה העין צורות ומשונות רגע אחד, ואיך יכילו השמים בגרגר הלבן, אז תחל להשכיל. וראה השמש, כי האור הנראה ממנה היא, והיא הפועלת, ולא תחסר עצמה. גם יש ראיות גמורות שאור הלבנה מהשמש, כי אין לה אור בפני עצמה. והשם לבדו הוא בלא אחר. והמלאכים הם בשם, ואינם גוף כלל, רק הכוכבים גופות להם. על כן יאמרו העברים: 'וירא מלאך ה' על גדעון', ואמר אחר כן: 'ויאמר ה' אליו לך בכחך זה' (שופטים ו, יב-יד). ובהיות הנפש מכוונת לכבוד, אז תתחדש לה תמונת צורות ומראות בדבר השם. וטעם ה' שמו (שמות טו, ג) – הוא הכבוד שקבל הכבוד".
לעניות דעתי כוונתו של ראב"ע כדלקמן. בעבר היה מקובל לחשוב שחוש הראייה פועל באמצעות פעילות אקטיבית של העין, שאיננה רק בולעת לקרבה קרני אור מבחוץ, כי אם משגרת קרני אור החוצה. המפגש בין קרני האור שמשוגרות מהעין לעצמים שמחוצה לה מולידים ראייה של העצמים הנצפים בתוך העין. אור הנפש, קובע ראב"ע, זקוק לאור חיצוני, שכן במקום שאין אור בחוץ אף האור היוצא מהנפש החוצה לא ייתקל באור, וממילא לא יתפתח תהליך ראייה.
השמש, בדומה לעין האנושית, מוציאה אור, והאור הזה נצפה על הירח, שאיננו מקור אור מצד עצמו. באופן דומה, העין האנושית רואה דברים, והיא זו שפועלת את הראייה. המשל שעולה מכך, לפי ראב"ע הוא שהקב"ה איננו זקוק לשום דבר בעולם, והוא כמו השמש שאורה רב, והיא איננה זקוקה לאור ממקור חיצוני בכדי להאירה. בדומה לכך סבר ראב"ע שגם העין האנושית שולחת את קרניה ובכך מתאפשרת הראייה. אמנם, בתוך העין האנושית נמצאת דמות של השמיים, נמצאים עצמים מהעולם החיצון, אחרי שהעין האנושית קלטה אותם והבינה את דמותם.
המלאכים, קובע ראב"ע, הינם נטולי צורה גופנית, וממילא אין שום אפשרות לראותם במעטה גופני. עם זאת, מצאנו בתולדות ישראל תיאורים מדברי הנביא על כך שנצפו מלאכים. מלאכים אלה, לפי ראב"ע, נראו בעין השכל. הקב"ה יצר את המלאכים כך שלא יהיה ניתן לראותם אלא רק על ידי חיבור נפשי עמוק אליו, חיבור שמעניק לנפש יכולת לראות. זאת ממש כמו האור החיצוני שבהתחברו עם האור הפנימי של העין מחולל את תהליך הראייה.
העולם, ובפרט הכוכבים העליונים, לפי ראב"ע, הם הגופות שמקבלים את האור שקורן מהמלאכים, שאינם נראים בדרך אחרת. ממילא, יש הד לקיומם של המלאכים במציאות, אך בכדי לראותם באמת זקוק האדם לכוחות ראייה גדולים.
זאת ועוד, המלאכים מצויים כמתווכים בין הקב"ה לאדם, שכן הם האור הא-להי שמתגלה בעולם. שרם של ישראל, מיכאל, הוא אור ה' שמבקש להתגלות באמצעות מעשיהם של ישראל והתעסקותם בתורה, והוא אור ה' ממש. לכן ראב"ע לא אוהב את הפירוש לפיו המלאך הוא רק התורה. לא התורה בפני עצמה, אלא מה שהיא מייצגת, מה שמוסתר בתוכה, אור ה'.

(משפטים תשעא)