אנשי חיל

לכל הבקי בתולדות ההומור הישראלי, נשמע הביטוי "מה 'ימים ההם'? היום בבוקר!" מוכר למדי. ראיון היתולי שעורך כתב רדיו עם עולה חדש, מלמד שכל אותן צרות, עוני ומחסור, דרכים משובשות וחסרי דיור, אינם פרק בערוץ ההיסטוריה, ב"ימים ההם", אלא מציאות עכשווית, "היום בבוקר", כאן ועכשיו.
תחושה זו מלווה גם את הקורא בפרשת יתרו. העומס הבלתי נסבל על מערכת המשפט, כמו גם הצעתו של חותן משה לעריכת רפורמה בה, מלמדת שדבר לא השתנה.
כך גם תיאור בני ישראל במקבילה שבספר דברים כמערערים סדרתיים, טרחנים ומתלוננים בלתי נלאים. "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", מתלונן משה רבנו. אמירה נוקבת, שחז"ל העצימו עוד יותר את תוכנה: "טרחכם" – מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר 'יש לי עדים להביא', 'יש לי ראיות להביא', 'מוסיף אני עליכם דיינין'; "ומשאכם" – מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: 'מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו?'; איחר לצאת, אמרו: 'מה ראה בן עמרם שלא לצאת'? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות".
בין תכונות ה"כשִירות" שמונה יתרו בדיינים מצויה תכונה אחת מעוררת עניין: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע". מה פשר טיבה של תכונה זו, "אנשי חיל"?
יש מן הפרשנים שפירשו "חיל" במשמעות ממון והבהירו שעל השופט להיות אדם אמיד למען לא יוכלו בעלי הדין לשחדו בקלות. וכך פירש רש"י: "עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים".
האבן עזרא פירש כי על השופט להיות "איש חיל", בריא בגופו, למען יוכל לסבול כל הטורח הרב שכרוך במלאכת השפיטה המייגעת.
לדעת הרמב"ן, "אנשי חיל" אינו אלא כותרת כללית לתכונות שפורטו בהמשך: יראי אלקים, אנשי אמת ושנאי בצע. ואפשר שמסיבה זו, כאשר מתארת הבחירה בפועל – להלן בפסוק כה – הסתפק הכתוב בבחירת "אנשי חיל", ולא מנה בשנית את שאר התכונות.
אכן, הרמב"ן מוסיף שתי תכונות: "איש חיל" – שיכול להיות ממונה על 'חיל', שראוי להנהיג ציבור גדול של אנשים, והוא "חכם, זריז וישר". ועוד: "ויש מפרשים אנשי חיל – אנשי כוח וזריזות, דוגמת אשת חיל' שהיא בעלת כוח וזריזות בעבודת הבית". עומס העבודה שמוטל על כתפי המערכת השיפוטית למן ימי יתרו ועד ימינו מצריך אנשים בעלי כושר עמידה, שיודעים לעשות מלאכתם בזריזות ויעילות. כך גם יימנע עינוי דין מיותר.
בדרך דומה הולך גם הרש"ר הירש. לדידו, המונח "חיל" מבטא "קיבוץ של כוחות ותכונות": לא רק "בעל מלאכה אחת", אלא אדם שיש לו מעלות בתחומים שונים ומגוונים: ברכוש, בעוצמה, במעלות המוסר ובחוכמה.
פרשנות אחרת מעניקה למונח "חיל" משמעות פשוטה: גיבור חיל, שאינו ירא מפני איש. אסור לשופט להיכנע לאיומים. עליו לשפוט משפט צדק ולשמור על עצמאות השפיטה. וכך פירש בעל ה"כלי יקר": "המה גיבורי כוח אשר ככוחם אז כן עתה, לשבר זרועות רמות האומרות ידינו רמה, כי כל דיין [ש]תש כוחו, מסתמא הוא עובר ב'לא תגור ממנו'.
האיומים על בית המשפט ושופטיו לא נעלמו גם בימינו. לעתים קרובות לא נשמרת האבחנה הראויה בין ביקורת לגיטימית ומחויבת על מערכת המשפט או על פסק דין כזה או אחר, לבין קעקוע צדקת קיומה של מערכת המשפט ואכיפת החוק, פגיעה מכוונת שנועדה לקעקע את אמון הציבור בה והתקפה פרועה על שלוחיה, שבהיעדרם "איש את רעהו – חיים בלעו".
עיון באסופת מאמריו המרתקים של פרופ' אברהם גרוסמן, "תמורות בחברה היהודית בימי הביניים" (בהוצאת מוסד ביאליק, ביוזמתו הברוכה של פרופ' משה בר אשר), שהופיעה בימים אלה, מלמד שגם לתופעה זו הדים עמוקים בתולדות ישראל. עיון במאמרו הקלאסי, מלפני שנות דור, על "עבריינים ואלימים" בבית הדין באשכנז הקדומה מלמד ש(כמעט) דבר לא השתנה: ההתקפות על מערכת המשפט, שמגיעות לא אחת לכדי אלימות של ממש, פיזית ומילולית, כבר היו מעולם. ככל הנראה, גם בעניין זה, למרבה הצער ולמגינת לב, "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש". גרוסמן מתאר במאמרו תופעות של אנשים אלימים ש"צפצפו" על חרמות הקהל, סירבו למלא אחר פסקי בית הדין, והמרו את פיהם בריש גלי.
עיון בדברים מלמד פעם נוספת על מורכבותה של ההיסטוריה היהודית וגיוונה. בשונה מחכמים שונים שתיארו את ימי הביניים בתולדות ישראל כ"תקופת האופל", או להפך, תיארו את אנשיה במשקפים ורודות, כחברה אידילית שכל אנשיה חסידים וצדיקים, מצביעים מחקריו של פרופ' גרוסמן על אורות וצללים המשמשים בערבוביה. כל אלה מעניקים תמונה שלמה יותר, מורכבת יותר, על חכמי התקופה ואנשיה, כמו גם על עמדתו של המשפט העברי בשלל סוגיות היפות גם לימינו ובימינו, וביניהן: מעמד האישה, המלחמה בסחר בבני אדם, עלייה לארץ ישראל, נפוטיזם ו"ירושת אבות" בהנהגה הציבורית, המרת דת, חופש ביטוי, שוויון, מריבות ומחלוקות, שחיתות ומינוי קרובים, ועוד כהנה וכהנה.
(יתרו תשעז)