"ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת": מורה דרך גדול היה משה רבינו, ומלמד תורה לעמו ישראל. הדילמה בה הוא ניצב מפורשת לאורך הפרשה כולה: מחד גיסא מדובר בבגידה הקשה של האומה בברית שכרתה עם ריבונו של עולם ארבעים יום קודם לכן. על אף העובדה שחוו את מעמד הר סיני שלא היה כמוהו מעולם ולא יהיה כמוהו לעולם, סגדו לעגל הזהב והמירו כבוד א-לוקים בכבוד פסל מעשה ידי אדם. בהפרה זו מתמוטטת לכאורה מטרת יציאת מצרים, שכן במעמד בו התגלה הקב"ה לראשונה למשה נאמר כי האומה הישראלית תעבוד את הא-לוהים במקום בו בער הסנה, ועתה מתברר כי עבודה זו קרסה לחלוטין. משה רבינו לא ראה כל אפשרות להמשיך את המעמד, ושבר את הלוחות בהם רשום היה מכתב א-לוקים. מדובר אפוא בנפילה העמוקה ביותר האפשרית, המעלה שאלה על כל יציאת מצרים ועל כל האפשרות למלא אחר המגמה הא-לוקית.
מאידך גיסא, בשעה שהציע הקב"ה למשה כי ירפה ממנו ויאפשר כביכול לקב"ה להשמיד את עם ישראל כולו, ואילו את חזון יציאת מצרים יגשימו אלה שיבואו ממשה רבינו – "הרף ממני ואשמידם, ואמחה את שמם מתחת השמיים, ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו" – סרב משה רבינו להצעה זו, ואף טען כי אם כך יקרה וריבונו של עולם לא יעלה בקרבם של עם ישראל הוא מבקש להימחות מספרו של הקב"ה. בחירתו של משה רבינו היא חד משמעית – ביסוד הכל עומדת האומה הישראלית, ומכוחה אנו מקבלים את התורה. הרב צבי יהודה זצ"ל היה שב ומדגיש כי בברכת התורה אנו מבטאים זאת מידי יום:"אשר בחר בנו מכל העמים" קודם ל"ונתן לנו את התורה", והדבר מלמד כי בחירת האומה הישראלית קדמה למתן תורה. לא בשל העובדה שקבלנו תורה נעשינו עם ישראל אלא בשל העובדה שאנו עם ישראל קיבלנו את תורתו של הקב"ה.
אין מדובר בקביעה היסטורית בלבד, כי אם בברכה הנאמרת יום יום, ובכך היא מבטאת את התפיסה העקרונית לאורה אנו חייבים לנהוג. הברית שאנו כורתים עם האומה בכללה היא הבסיס לברית שאנו כורתים יחד עם האומה – ברית ד' ותורתו. בשעה שאנו זוכים ונוהגים כשורה שתי הבריתות האלה מתלכדות כאחד. בשעה שחס ושלום מופרת הברית ברמות מסוימות, ואנו מוצאים עצמנו במצב כואב של נתק ההולך ומתהווה בין שתי הבריתות אנו נקראים לפעולה. ראשונה שבפעולות היא הניסיון המתמיד לאחות את שתי הבריתות מחדש: לקרב את האומה הישראלית לברית התורה, ולקרב את כורתי ברית התורה לעם ישראל כולו. לעולם צריכה המציאות של "לכתחילה" לקדום לכל מציאות "בדיעבדית".
ברם, כל עוד אין מצליחים, אנו חייבים לפעול בדרך בה נקבעה על ידי משה רבינו, ולמעשה על ידי סדר התורה כולה. אנו כרתנו ברית עם האומה הישראלית, והיא הבסיס לכל ההתנהלות שצריכה להנחות אותנו. הדיבורים על התנתקות מכלל ישראל, על כך שאלה שאינם שומרים תורה ומצוות הם ה"ערב רב", על כוונה בתפילת "ולמלשינים אל תהי תקווה" על דמויות הפועלות בתוך האומה הישראלית בדרך הנראית לנו לא ראויה, על שנאה ועוינות מכוח העובדה שלא סוברים כמונו ועוד ועוד – מנוגדים לדרכה של תורה ולמה שמלמד אותנו משה רבינו.
את דרכו של משה רבינו שסרב להבחין בינו ובין עם ישראל אפילו לאחר החטא הנורא בעגל הזהב אנו ממשיכים. המשך החיבור המתמיד באומה אין פירושו הסכמה למה שנעשה על ידיה, והפסקת הניסיון המתמיד לשנות את המציאות הנתונה ולהפוך אותה לאמונית יותר. ברם, אפילו לאחר הנוראה שבבגידות וההתרחקות מדמותה, כפי שהיא מצטיירת בעינינו, הלימוד הנכון ממשה רבינו ומדרכה של תורה היא ההכרעה העמוקה של חיבור באומה ביסוד הכל. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".
(כי תשא תשסח)
חיבור האומה
השארת תגובה